דנטון (סרט)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא נדרשת ויקיזציה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
"דנטון" הוא סרט קולנוע שבוים על-ידי במאי הקולנוע הפולני אנדז'י ויידה, ועוסק בחייו של ז'ורז' דאנטון.
הסרט "דנטון" הופק ב-1983 בעלות של 24 מיליון פרנק. הסרט תוכנן תחילה כשיתוף פעולה צרפתי-פולני, אך הפולנים הסירו ממנו את חסותם והסרט צולם כולו בצרפת והושלם תודות לתמיכה כספית של ממשלת צרפת. שיתוף הפעולה נותר בתחום צוות ההפקה המעורב והשחקנים שהיו בחלקם פולנים ובחלקם צרפתיים. את תפקיד דנטון מגלם השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה, והשחקן הפולני וויצק פז'ניאק מגלם את רובספייר, תפקיד אותו אף מילא בהצגת התיאטרון "המקרה של דנטון".
על התסריט עבד הבמאי ויידה, החשוב בבמאי פולין, עם התסריטאי ג'ון קלוד קארייר. קארייר וויידה בחרו להציג את דנטון כדמות אנושית וחיובית, בשונה מהמחזה שקדם לו. ויידה עבד אז במקביל בקולנוע ובתיאטרון וב-1975 העלה בוארשה את המחזה "המקרה של דנטון". הסרט צולם ונערך במהירות והושלם תוך שנה. חשוב לזכור כי הבמאי עוסק ברוב סרטיו בנושאים חברתיים ופוליטיים. זאת מפני שויידה הזדהה רבות עם ארגון תנועת "הסולידאריות" אשר פעלה בימים אלו.
בסרט, הקו המקורי של המחזאית נשאר והוא סיפור המסגרת המתאר את רובספייר החולה המקיץ מחלום בלהות. ואמנם, הסרט מתמקד בשתי הדמויות אלו ובתוצאות האנושיות של החלטות אידיאולוגיות. דנטון מתואר כמנהיג מלידה, כריזמטי במיוחד ויונק את כוחו מהעם. רובספייר, לעומתו, מוצג כקנאי סגפן השואב את כוחו מהמנגנון המפלצתי לגביו דנטון מהווה איום בשל היותו פופולרי בזכות העם ולא בזכות המנגנון. בעיני רובספייר קיימת זהות בין האומה למפלגתו. קנאתו של רובספייר בדנטון על יכולתו ליצור קשרים כל כך חזקים עם אנשים ברורה לעין. לרובספייר אין חברים ולדעת ויידה "בשביל רובספייר, הטרור הוא מעין הקלה רגשית ואולי אפילו מינית". העימות בין שני הגברים הוא גם מאבק בין האינטלקט לבין הרגשות. בעוד שלגבי רובספייר, הדילמה של הטרור היא דילמה אינטלקטואלית, רואה בה דנטון דו קרב אישי. רובספייר מניע קלות את כפות ידיו כשהוא מדבר, ולעומתו דנטון מניף את זרועותיו, מחבק אנשים והאנשים מחזירים לו חיבוק. במקביל לעימות ברמה האישית פסיכולוגית, מטפל ויידה גם בעימות האידיאולוגי. לצד הקנאה והפחד מדנטון, משמעת ועקשנות אידיאולוגית אפיינו את רובספייר. רובספייר האשים את דנטון בבורגנות ובטעם טוב.
ויידה לא נוקט עמדה לגבי המאבק בין רדיקליזם למתינות. הדבר שמשך אותו לעסוק בדנטון וברובספייר היה "הקונפליקט בין האיש שרצה להמשיך את התהליך לבין זה שרצה להפסיקו". כפי שחווה רובספייר על בשרו, הפוליטיקאים אינם יכולים להפסיק את האלימות אחרי שפרצה, וכשדנטון מוצא להורג הופך נצחונו של רובספייר לכישלונו.
ויידה כותב בהסברו לסרט: "אני מעוניין לחקור את התת-מודע של 'הדיקטטורה של הפרולטריון', המשתמשים בסיסמה "אני המהפכה, אני המדינה, אני העם", לחשוף את הגיבורים שהסתתרו מאחורי סיסמה זו".
גם דנטון וגם רובספייר מדברים בשם העם בצביעות ובו בזמן ביושר. עדות לכך היא שבמשפטו, מסרב דנטון להכיר בסמכותו של הטריבונל המהפכני. הוא רוצה להישפט על ידי העם שכן "העם הוא בעל הסמכות המהפכנית היחידה". דנטון טוען שההנהגה בוגדת בעם בשעה שהיא מעמידה אותו לדין. זהו בדיוק הטיעון שהביא להרשעתו של דנטון במשפט, אלא שהפעם הוא מוצג על ידי התובעים, אנשי רובספייר, שאמרו " האם אתם רוצים להיפטר מרובספייר? אם לא, הדבר היחיד לעשותו הוא להיפטר מדנטון, אין דרך לשני האנשים להמשיך יחד". דנטון בטוח שהוא מייצג את ההמונים, כפי שהוא בטוח בתמיכתם. באותה מידה בטוח רובספייר שהוא מייצג את העם כמו לואי ה-14 המונרך האבסולוטי שטען "המדינה זה אני".
כמו מהפכנים טוטאליטריים מאוחר יותר, טענו דנטון ורובספייר שהם מייצגים את העם, ולכן אין מקום לשניהם ביחד. דנטון לא מכיר בסמכות המשפט המבוים, אך רובספייר טוען שתפקידם היחיד של השופטים הוא לחסל את אויבי המהפכה ולכן מארגן משפטים מבוימים. למרות שה"עם" משחק תפקיד נכבד בעיסוקו של ויידה, בסרט הוא כמעט ואינו מופיע. אין כמעט סצנות המוניות, התפאורות אינן גרנדיוזיות ואווירת הסרט אינטימית בייחוד בשל ריבוי הקלוז-אפים. ויידה מסביר לצופה שבעוד כל מנהיג מתיימר לייצג את העם, העם עצמו מבולבל, חסר זהות ונוטה לעבור ממנהיג למשנהו במהירות ובחוסר מודעות לאינטרסים שלו. העם, למעשה אינו שותף להחלטות המהפכניות המתקבלות. העם לא שולט בטרור. העם צופה בהיסטוריה ולא יוצר אותה. העם עייף ומפוחד מהטרור, אך תומך בו. העם מעריץ את דנטון, אך מאפשר את הוצאתו להורג למרות שהוא משוכנע בחפותו.
הסרט שואל מי מבין שני המנהיגים אשם? ידידיו של דנטון מייעצים לו למרוד, ואמנם בכוחו של דנטון לקחת את השלטון. דמולן אומר לדנטון "אתה חייב להגן על עצמך, העם מאחורייך". אך דנטון מסרב. אין לדעת מה גרם לסירובו של דנטון. יכול להיות כי הייתה זו כניעה ועייפות לטרור, יכול להיות כי הייתה זו התנגדות לאלימות נוספת, או אמונה כנה בהתערבות ספונטאנית של העם. מכל מקום, דנטון, בסרבו לקחת את השלטון, אשם לא פחות מרובספייר שהפעיל טרור בשם המהפכה ביודעו ש"המהפכה סטתה ממסלולה".
הסרט עוסק בצעדים מדיניים מוטעים, ובהשפעתם על מהלך ההיסטוריה. ויידה טען ש"תפקיד הקולנוע לחשוף את אותם דברים מהם התעלמה ההיסטוריה ולקרוא תיגר על ידי הצגת הדעות שבשוליים". ניתן לערוך השוואה בין המהפכה הצרפתית לתנועת "סולידאריות" בפולין, וכמו כן להשוותה למהפכת אוקטובר.
רבים ניסו למצוא הקבלה בין המהפכה הצרפתית לבין המצב בפולין. משטר מאוים המשתמש בטרור, ההשוואה בין דנטון ללך ולנסה ובין רובספייר לגנרל ירוזלסקי (השניים גם דומים באופן פיזי). ויידה עצמו התנגד להשוואה. גם הרעיון המקורי לצלם בפולין פוסל אפשרות לסרט ביקורתי ישיר. למרות זאת מזכירים התורים ללחם, וריצתם המתישה של דנטון ורובספייר מוועדה לישיבה, ומשם לאסיפה, את פעילותם האינטנסיבית של אנשי סולידאריות ב-1981, והוועדות של רובספייר מזכירות את הוועדות של ירוזלסקי.
אם ההשוואה לפולין אינה חד משמעית, הרי שההשוואה למהפכת אוקטובר בהחלט ברורה. ראשי המהפכה שהתנגדו למנהיג וסטו מהקו המרכזי הוצאו מההיסטוריה או "טוהרו". התעניינות מנהיגי מהפכת אוקטובר בדנטון ורובספייר מוסברת בסרט.
לפני 1918 ציטט לנין את דנטון, שכן כפי שדנטון רצה להפיל את המונרכיה, רצה לנין להפיל את המשטר הצארי. לאחר 1918, ציטט לנין ובחר בדרכו של רובספייר שרצה לשמר את המצב המהפכני, כפי שלנין ברוסיה שאף לשמור על כוחו.
את הסרט צילם איגור לותר, והצילומים מזכירים במתכוון את ציוריו של ז'אק לואי דויד, הצייר הצרפתי. דמותו של הצייר מופיעה בסרט. דויד המצייר את דנטון בדרכו לגיליוטינה אינו מרוצה מהתוצאה, שכן להרגשתו עליו להאדיר את המהפכה בציוריו וליצור בעזרתם מיתוס.
על הסרט נמתחו ביקורות רבות. חלקן אמרו שהסרט חסר דינאמיות וקצב, בעיקר בגלל שהוא עיבוד של מחזה העוסק ברעיונות. האחרים אמרו שיש גודש בדיאלוגים ההופכים לא פעם לנאומים חסרי אמינות. יש אנשים הרואים בסרט משחק מוגזם, בייחוד של השחקנים הפולנים. לתומי, המשחק תיאטרלי ,מוגזם במכוון. השחקן הפולני המגלם את רובספייר ועמו שאר השחקנים הפולנים המגלמים את תומכי רובספייר, אינם דוברים צרפתית והדיבוב לא תמיד מתאים. לעומתם דנטון ואנשיו מגולמים על ידי שחקנים צרפתיים הדוברים במקור צרפתית, דבר המעניק להם ריאליזם ואמינות. לדעתי, ויידה יצר את ההבדל במתכוון בכדי להציג את אנשי דנטון כאנושיים וסימפטיים לעומת אנשי רובספייר. ויידה אינו עושה דוקומנטציה של ההיסטוריה, אלא ממחיז בעיות היסטוריות באופן תיאטרלי.
התפאורה והאמצעים הקולנועיים בסרט, בניגוד למשחק, מאופיינים באיפוק רב. אם המשחק מוגזם ודרמטי, הרי שהתפאורה מפתיעה בצניעותה ובאמינותה. אין עדשות מעוותות, אין זוויות מיוחדות ותאורות דרמטיות. לדעת ויידה "זו הדרך היחידה לצלם סצנות שהן עצמן כל כך טעונות, כל התערבות נוספת של המצלמה תוריד מעומק הנושא".
