הידרופוביות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הידרופוביות (מיוונית, hydros - מים, phobos - פחד) מתארת את התכונה הפיזיקלית של מולקולה להדחות ממים.
מולקולות הידרופוביות נוטות להיות לא קוטביות ולכן מעדיפות מולקולות נטרליות אחרות או ממסים לא קוטביים. מולקולות הידרופוביות במים נוטות להתקבץ יחד. מים הנמצאים על משטח הידרופובי יציגו זווית מגע גדולה.
מולקולות הידרופוביות לדוגמה הן אלקאנים, שמנים, שומנים וככלל חומרים שמנוניים אחרים. חומרים הידרופובים משמשים להוצאת שמן ממים, לטיפול בדליפות נפט ובתהליכים כימיים המסירים מרכיבים לא קוטביים ממרכיבים קוטביים.
הידרופוביות וליפופיליות ("אהבת\ידידות שומן") משמשים לפעמים בעירבוביה, אולם לא מדובר במונחים זהים. חומרים הידרופובים הם לרוב ליפופילים אך ישנם יוצאים מהכלל, כמו למשל סיליקון.
[עריכה] רקע כימי
על פי חוקי התרמודינמיקה חומר שואף לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר. קשרים כימים מקטינים את האנרגיה הכימית ולכן מים שהם חומר קוטבי היכול ליצור קשרי מימן בין המולקולות שלו, שואפים ליצור את אותם הקשרים. מכיוון שחומרים הידרופובים אינם קוטביים, הם לא יצרו קשרי מימן עם המים ויהיו למים לרועץ ביצירת הקשרים הפנימיים של המים. לכן המים דוחים את המולקולות ההידרופוביות. זהו הכוח המניע של התקבצות מולקולות הידרופוביות בממסים קוטביים, זהו אינו חיבור בין המולקולות ההידרופוביות אלא דחייתן למקבץ על ידי הממס. שתי הפאזות שאינן ניתנות לערבוב (הידרופובית והידרופילית) ישתנו עד שאזורי האינטראקציה שלהן יהיו מינימלים.
