היכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק במקום ספר התורה בבית כנסת. לערך העוסק באזור בבית המקדש, ראו ההיכל.

היכל הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי כנסת של הספרדים. בבתי כנסת אשכנזיים מקום זה נקרא ארון קודש. ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון, בו יש גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות, והשני הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי ארצות האיסלאם, ובשל הקרבה הסמבולית לבית המקדש, נקרא היכל. כיום ניתן למצוא בבתי הכנסת של הספרדים גם ארונות עץ.

[עריכה] התיבה והתיק

ערך מורחב – ההיכל וארון הקודש בימי קדם

בבתי הכנסת של העת העתיקה ה"תיבה" שימשה כמקום אחסון לספרי התורה. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית התיבה הוחזקה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה החזירו את התיבה למקומה. במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. יש גם אזכור יחידני במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע. ממצאים ארכיאולוגים שנתגלו בארץ ישראל ובארצות הגולה בעת העתיקה מעידים על התפתחותן של שני טיפוסים עיקריים של אותו מקום קדוש בו אוחסנו ספרי התורה - גומחה ארכיטקטונית ("היכל") וארון עץ ("ארון קודש"). שני האחרונים השפיעו, בהתאם, על סוגי אריזת ספר התורה – תיק מעץ ומעיל בד. התגבשות ארון הקודש או ההיכל כמקום אחסון קבוע של ספרי התורה החלה בגולה במאה השלישית, ובארץ ישראל במאה הרביעית.

[עריכה] גומחה ארכיטקטונית

השריד המוקדם ביותר של "היכל", מהמאה השלישית לספירה, נמצא בבית הכנסת בדורא אירופוס שבסוריה, על גדות נהר פרת. בבית כנסת זה נמצאה גומחה המעוצבת בתוך הקיר הדרום-מערבי של אולם התפילה. הגומחה ממוקמת בגובה 106 ס"מ מן הרצפה, ומוליכות אליה שלוש מדרגות. ממדיה: רוחב 84 ס"מ, עומק 91 ס"מ וגובה 148 ס"מ. בחזית הגומחה ניצבו שני עמודים והחלק העליון בנוי בצורת חצי קשת ומתחתיו צורת קונכייה. לא נמצאו סימני דלתות, מה שמעיד שהייתה זו גומחה פתוחה. ההיכל היה מעוטר בעיטורים צמחיים – גפן בעלת גזע ישר ושני ענפים גדולים. עיטורים דומים נמצאו גם בבתי כנסת נוספים, כגון זה שבכפר נחום וזה שבדלתון. בית כנסת בסארדיס אשר בתורכיה הוא הגדול ביותר מבין בתי הכנסת המוכרים לנו מחפירות ארכיאולוגיות. בבית כנסת זה הגומחה הייתה מול פני הנכנס לבית הכנסת. בין הגומחה לבין אולם התפילה הפריד מעקה. שרידי גומחאות דומות נמצאו בבתי כנסת בארץ ישראל, כמו למשל זה שבאשתמוע (ביהודה) וסוסיה (בשומרון). בתוך הגומחאות הציבו את ספר התורה כאשר הוא נמצא בתוך "תיק". גם התיק הפך להיות תשמיש קדושה כפי שניתן לראות בתלמוד הבבלי, מגילה כו ע"ב. במקור זה אנו מוצאים גם את התיבה ("דלוסקמי ספרים") וגם את התיק "ותיק של ספר תורה". יש להניח כי מקור זה מצביע על מעבר הדרגתי של אחסון ספר התורה מהתיבה לאחסונו בגומחה באורח קבע.

[עריכה] ההיכל לאורך הדורות

בבתי כנסת רבים בארצות האיסלאם הייתה חצר מרובעת, שהייתה מוקפת (בחלקה או במלואה) בקשתות, או ב"היכלות", מעין תאים או גומחות עם תקרת אבן מקומרת או בקשתות. בבית הכנסת הגדול בבגדאד, לדוגמה, היו 27 היכלות. גם הגומחה המרכזית שהייתה בנויה בצורה קשתית נקראה "היכל" ובה היו מניחים את ספרי התורה. לעתים חלל זה היה גדול מספיק עד כי יכלו להיכנס לתוכו ולהניח שם את ספרי התורה. המילה היכל, כתיאור המקום בו מניחים את ספרי התורה, שאבה את כוחה מההיבט הקונספטואלי-סמבולי, זכר להיכל בבית המקדש.

ספרי התורה היו מאוחסנים בתוך "תיק" מיוחד. הפיכתו של התיק לאריזת קבע של ספר התורה הוא תוצאת לוואי של קיומה לאורך מאות בשנים של הגומחה הפתוחה. התיק, העשוי מחומר קשיח, הגן על ספר התורה בגומחה הפתוחה. לאורך השנים נסגרו הגומחות בדלת עץ. סגירת הגומחות קרתה בשעה שהתיק היה כבר תשמיש קדושה מקובל ולכן המשיכו להשתמש בו גם לאחר סגירת הגומחות. בפרס ובבוכרה השתמשו בגומחות פתוחות עד לתקופתינו.

ההיכל היה המרכז הסמלי בבית הכנסת, כאשר התיבה, עליה עמד החזן ובה קראו בתורה, הייתה משנית לו. מצב זה היה שונה בקהילות אשכנז, שם ארון הקודש והבימה "נאבקו" על המרכז הסמלי, כאשר רק במאה ה-17 ארון הקודש מקבל את הבכורה.

ברוב בתי הכנסיות בארצות האיסלאם היו ספרי תורה רבים, כיוון שספרי תורה היו נכתבים גם לזכרם של נכבדים שנפטרו. בבית הכנסת הגדול בבגדאד בשנת 1910 היו יותר מ70 ספרי תורה. משום כך, לעתים ספרי התורה היו מאוחסנים במספר היכלות, או במספר גומחאות במידה וההיכל היה גדול מספיק. לדוגמה, בבית הכנסת הגדול והעתיק בחאלב (ארם-צובא), שנבנה במאה התשיעית (יש כאלה המקדימים עד המאה הרביעית) היו 7 היכלות לספרי התורה – שלושה היכלות באגף המערבי, שלושה היכלות בחצר והיכל באגף המזרחי.

כאשר נדרש להוציא יותר מספר תורה אחד (למשל, בשבת ראש חודש), הוציאו את כל ספרי התורה ביחד מההיכל. רק יהודי תימן נהגו להוציא את ספר התורה הראשון בלבד, והוציאו את השני רק כאשר החזירו את הראשון.

[עריכה] הפרוכת

הפרוכת, כחפץ המפריד בין ההיכל לבין אולם התפילה, התגבש כחפץ קבוע בבית הכנסת במהלך ימי הביניים. הפרוכת היה חפץ מקובל ברוב קהילות ישראל. במקרים של ארונות קודש מפוארים במיוחד, נמנעו יהודי איטליה מלשים פרוכת חיצונית, והסתפקו בפרוכת פנימית. הפרוכת עשויה מאריג יוקרתי. במאה ה-17 ובמאה ה-18 תפיסת ארון הקודש כשער השמים חדר גם לעיצוב הפרוכת, כך שהיו בה מוטיבים של שער. מוטיבים זה נעלמו עם השנים.

[עריכה] הלכות ומנהגים הקשורים להיכל

לפני תפילת נעילה נהוג בקהילות הספרדיות לפתוח את ההיכל, והוא נשאר פתוח למשך כל התפילה, דבר המסמל את האמונה שבשעה זו שערי הרקיע עודם פתוחים לקבלת התפילות. פתיחה זו נמכרת בדרך כלל במכירה פומבית, למרבה במחיר.

נוהגים לפתוח את ההיכל בתפילת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים.

[עריכה] לקריאה נוספת

ברכה יניב, 1998. מעשה חושב, התיק לספר תורה ותולדותיו, הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון בן צבי, ירושלים - רמת גן.
בן-יעקב, אברהם, "בתי-הכנסת של עדות המזרח", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 108-115.
דוידוביץ, דוד, "בתי הכנסת של היהודים האשכנזים", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 82-107
קסוטו, נעמי. 1982. בתי כנסת עתיקים. בהוצאת משרד החינוך, ירושלים.
שטאל אברהם, "סדרי הישיבה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 46 - 56 .
אילן, ישעיהו, "בית הכנסת - הגדרות ותפיסות בתכנון", מבנים, 10 (1982), עמ' 56-63
קאסוטו, דוד. "קיטוב והכוונה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 34-35.
קסוטו, דוד, "האדריכלות של בתי-הכנסת במרחב הים התיכון המוסלמי ובאסיה", מחניים, 11 (תשנ"ה), עמ' 204-219
יניב, ברכה. 'תשמישי קדושה בבית הכנסת', מחניים, על יהדות ואמנות (ב), 11 (תשנ"ה), עמ' 228-220.