מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| תיבות משתמש |
 |
משתמשת זו איננה שולחת הודעות תוקפניות סתם, ומגדירה את עצמה כוויקיפדית ידידותית. |
 |
משתמשת זו היא רגישה נפשית. |
 |
משתמשת זו היא בעלת ידע בספרות |
 |
משתמשת זו אינה בטוחה בדבריה |
 |
דף משתמש זה יציג סרט צהוב עד לשובם בשלום של החיילים גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב |
 |
משתמשת זו חוגגת היום 49 שנים להולדתה |
 |
משתמשת זו נמצאת בוויקיפדיה במשך
3 חודשים ו־14 ימים. |
|
אני עורכת לשון וספרות מ-1991.
בנעוריי (שארכו זמן רב) פרסמתי ספר שירים - "עמוסים ומפורדים" (הוצאת טרקלין-עקד, 1982). באמתחתי בי.איי. בהצטיינות בתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב. לימדתי עברית ביחידה ללימודי עברית של אוניברסיטת תל-אביב, ועסקתי בעריכה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב".
כמו כן, ערכתי עבור הוצאות ספרים שונות (רשפים, עם עובד, הדים, קרן, תמוז). מורי ורבי למקצוע העריכה היה חיים נחומי זצ"ל (הבעלים של הוצאת רשפים האגדית שנבלעה בהוצאת מודן שהתמזגה עם הוצאת זמורה ביתן שהתאחדו עם צומת ספרים ויריד הספרים, ודי, הסתחררתי מעט).
בין היתר ערכתי את הספר "מלאני קליין" מאת חנה סגל בעריכתו המדעית של פרופ' עמנואל ברמן (הוצאת עם עובד, 1998). בתחילת שנות ה-90 כתבתי בעיתון "צומת השרון" טור ביקורת ספרות. בימים אלה אני מסיימת את לימודי העריכה באוניברסיטת תל-אביב.
אני פעילה ב"מתמודדים למען מתמודדים" (מל"מ) לצדו של אישי צביאל רופא.
אם מישהו חש משום מה סקרנות בלתי נכבשת ;-) באשר אליי ולסיפור חיי, הוא מוזמן לקראו כאן בקישור חיצוני. ואה, וירצי זה וירצברג, ואילן הוא אחי.
להלן לקט דברים נכוחים ומעוררי השראה מפי החברים - למשמרת ולזיכרון:
ראיתי בשם הרב חיים סבתו: "אם זוכה אדם בכבוד שנדמה בעיניו שאינו ראוי לו אל ימחה, אלא יידע שכנגד כך עתידים לביישו במידה שאינו ראוי לה. ועל כן יזכור שיש עודף בידו. וכשיביישו אותו בעלי קנאה ותחרות לא יכעס אלא ישתמש בעודף ותנוח עליו דעתו". עוזי ו. 5 באפריל 2007
משפט נפלא! לי אין אלא להוסיף את סוף הפסוק מדבריו של קונפוציוס (אותם תוכלו למצוא בדף המשתמש שלי): "להיות שליו גם כשאינך זוכה להערכה מאחרים - כך נוהג איש המעלה, הלא כן?". שמעון נעים 5 באפריל 2007
המשורר הרוסי הדגול אלכסנדר פושקין כתב על כך: "הו מוזה, הישמעי לצו השמים: / קבלי באדישות גם "בוז" וגם "יחי" / בלא מורא עלבון ובלי בקש כפיים..." מארק ברלין 5 באפריל 2007
בהיותי בת 11 קראתי את "הרפתקה בחלל" ("What Mad Universe") מאת פרדריק בראון, והנה הסבר למקור קסמו עליי (שימו לב לציטוטים מתוכו לקראת סוף המאמר). לספר זה הייתה אף השפעה לא מבוטלת על תפישת עולמי.
חמש שנים אחר כך קראתי את "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מרקס, ולהבדיל - את "מרד הנפילים" של איין ראנד. בשלהי לימודי התיכון היה זה "הגלגול" (מטמורפוזיס) של קפקא שכבש אותי בסערה. כל מחברות הלימוד שלי מלאו אז שרטוטים (די מבחילים, יש להודות) של גרגור סמסא כמקק מסויט שתפוח עץ מרקיב נעוץ בגבו. בתקופה זו בערך נמשכתי מאוד גם לדמותו השַגיבה והאיומה כאחד של מיכאל קולהאס.
בהיותי בת 28 גיליתי את הוד מלכות (כשם הספר שתרגם גדעון טורי) תומס מאן, והוא הפך ל"הנבחר" שלי. תקצר פה היריעה מלפרט את כל היתר. לימודי תורת הספרות הקהו מעט את הנאתי מספרים, אבל ב-2006 קראתי ספר שקירב אותי שוב לחוויות הקריאה הראשונות - "כזב וכישוף" מאת אלזה מורנטה.
משתמשת זו אינה דוגלת במדיניות המובעת בתיבת זו (אבל אין בכוונתה לפעול נגדה).
הנימוקים: המלאכה מרובה, משאבי הפועלים מוגבלים, בעל הבית דוחק, וכיוצא באלה.
וזאת אני.
