זימונית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זימונית הוא השם העברי למכשיר אלקטרוני (המכונה גם איתורית או בּיפֶּר) המשמש ליצירת קשר עם נושאו. הזימונית קדמה לטלפון הסלולרי, והיא משתמשת בטכנולוגיה של שידור גלי רדיו ממרכז התקשורת אל המנוי לשירות.
מכשירי הזימונית הראשונים סיפקו רק צפצוף, או סדרה של צפצופים (ומכאן השם "ביפר") שבשרו לנושא המכשיר כי עליו להתקשר למרכז השירות כדי לקבל הודעה שהושארה לו שם. כדי לשלוח הודעה, ניתן היה להתקשר למרכז השירות, לציין את מספר המנוי ואת ההודעה הרצויה. מכשירים מאוחרים יותר איפשרו העברת קוד מספרי למנוי, והמנויים יכלו להתקשר למרכז כדי לקבל הודעה מפורטת, או, במידה והקוד המספרי היה מספר טלפון, להתקשר לטלפון זה כדי ליצור קשר באופן ישיר עם מי שהשאיר את ההודעה. מכשירים מאוחרים יותר כללו צג טקסט קטן (בדרך כלל בן שורה אחת בלבד), עליו הופיעה ההודעה שנשלחה למנוי. מכשירים מודרניים כוללים צג בן כמה שורות, אפשרות לקבל הודעות בדואר אלקטרוני (שמופץ דרך מרכז השירות), ואף תקשורת דו-כיוונית, כך שהמנוי יכול להשיב בעזרת המכשיר.
עם עליית הפופולריות של הטלפון הסלולרי, דעכה הפופולריות של מכשירי הזימונית, אם כי עדיין נעשה בהם שימוש (בישראל, למשל, נעשה שימוש במכשירי זימונית בצוותי מגן דוד אדום, קציני משטרה ומתנדבי זק"א והצלה ישראל וגם בכמה יחידות של צה"ל). יתרונה של הזימונית מבחינת צרכנים אלה הוא באמינותה הגבוהה יותר, משום שהיא קולטת הודעות גם במקומות שבהם הקשר הסלולרי אינו זמין, והיא אינה מופרעת כתוצאה עומס חריג על הרשת.
