חוניו השלישי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוניו השלישי (נפטר 171 לפנה"ס) כוהן גדול בן בית צדוק ומשמרת ידעיה. חוניו היה צאצא למשפחת כוהנים גדולים, ונכדו של הכוהן הגדול חוניו השני.
מחבר ספר חשמונאים ב' מתאר את חוניו כאיש טוב רודף צדק ודואג לטובת הכלל. כנראה שחוניו נקט במדיניות פרו תלמית, בניגוד לאביו הפרו סלאוקי, מדיניות זו משקפת בעיקר בשל קשרי הידידות שלו עם הורקנוס בן יוסף, הפרו תלמי המובהק. חוניו גם שמר על כספים של הורקנוס בבית המקדש.
חוניו היה יריבם הפוליטי של בני טוביה, ושאף לרכז בידי משרת הכוהן הגדול את כל הסמכויות השלטוניות החילוניות בירושלים. השאיפות הללו, יחד עם היריבות הפוליטית עם בני טוביה, הביאו אותו להתנגשות עם שמעון בן טוביה, ששימש כפקיד בהנהלת בית המקדש (לפי "חשמונאים ב'", היה שמעון נגיד בית המקדש). שמעון שאף למשרה גבוהה בפקידות של ירושלים, חוניו סירב לתת לו את המשרה, והנ"ל הלשין עליו לשלטון הסלאוקי.
שמעון טען לפני אפולניוס, הנציב הסלאוקי של סוריה ופניקיה, שחוניו מחזיק בבית המקדש כספים אחרים בנוסף על אוצרות בית המקדש (כנראה התכוון לפיקדונות שהפקידו שם לטובת אלמנות ויתומים, ולכספו של הורקנוס). שמעון שכנע את אפולניוס שהשלטון הסלאוקי צריך להחרים את כספים אלה, כדי למנוע מחוניו הפרו תלמי להשתמש בהם נגד המלך הסלאוקי. הלשנתו של שמעון הובילה לשליחתו של האציל הסלאוקי הילודורוס לירושלים על ידי המלך סלאוקוס הרביעי, כדי להחרים את אוצרות בית המקדש. מהלך האירועים לאחר הגעתו של הילודורוס לירושלים לא ברור, אולם הילידורוס נכשל, או ויתר על משימתו, וחזר לאנטיוכיה בידיים ריקות.
כישלון תוכניתו הראשונה של שמעון לא ריפה את ידיו, והוא העלה האשמות חדשות באזני השלטון הסלאוקי נגד חוניו, האשמות שטענו שחוניו נהג עם הילודורוס בחוסר כבוד, ושהוא חותר תחת השלטון הסלאוקי. האשמות אלה הובילו להבאשת ריחו של חוניו אצל הסלאוקים. מצבו הפוליטי של חוניו הדרדר, מעמדו כמנהיג נחלש, הנציב אפולניוס הראה כוונות ממשיות להתערב בענייניה הפנימיים של יהודה, וסכנה של מלחמת אזרחים ביהודה הייתה בפתח.
חוניו החליט לנסוע לאנטיוכיה כדי לפרוש את גרסתו לאירועים בפני המלך סלאוקוס ועל ידי כך לחזק את מעמדו בפני השלטון. אולם לרוע מזלו מת באותה שעה סלאוקוס הרביעי ואחיו אנטיוכוס אפיפנס עלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס. מדיניותו של אנטיוכוס כללה יד קשה כלפי מצדדי בית תלמי וחוניו הפרו תלמי סבל מכך. בני טוביה ניצלו את העדרו ויחד עם אחיו המתייוון של חוניו, יאסון, השתלטו על משרת הכהונה הגדולה. יאסון נסע לבקר את אנטיוכוס והצליח, תמורת הגדלת כמות המס המובטחת, לקנות ממנו את משרת הכוהן הגדול. מעשיו של חוניו כתגובה לאירועים אלה אינם ברורים, לפי ספר "חשמונאים ב" הוא ברח לספרטה, אולם נראה שבשלב מסוים חזר לאנטיוכיה וחי שם בגלות.
יאסון הודח אחרי שלוש שנים על ידי אחיו של שמעון, המתייוון הקיצוני מנלאוס. מנלאוס ניצל את שליחותו בידי יאסון אל אנטיוכוס כדי לקנות את הכהונה לעצמו בכסף רב יותר, דבר שגרר מלחמת אזרחים בין יאסון למנלאוס, שמנלאוס ניצח בה. אולם מנלאוס לא היה יכול לעמוד בתשלומים שהתחייב לשלם לשלטון הסלאוקי ונאלץ לאנטיוכיה כדי להסדיר את חובותיו. כשהגיע מלנאוס לאנטיוכיה הוא הצליח לדחות את מועד התשלום של המסים על ידי שיחודו של אנדרוניקוס, פקיד סלאוקי גבוה שמילא את מקום המלך בהיעדרו, בכלים מבית המקדש. חוניו, שישב אז באנטיוכיה, יצא נגד מעשיו של מנאלוס ונזף בו בפומבי על שימושו בכלי בית המקדש הקדושים ליהודים כשוחד. נזיפה זו השאירה רושם רב על הקהילה היהודית באנטיוכיה וביהודה. לאחר מעשה זה ברח חוניו, שחשש מנקמתו של מנאלוס, לעיר דאפנה שליד אנטיוכיה כדי להתגונן ממנו. מנלאוס חשש שחוניו, הכהן הגדול החוקי, יוכל לנצל את הסתבכותו בענייני המסים כדי לשכנע את המלך הסלבוקי להחזירו לכהונתו. כדי למנוע מהלך כזה הוא שיחד את אנדרוניקוס על מנת שיהרוג את חוניו. זה הוציא את חוניו ממחבואו בהבטחות שווא, והוציאו להורג באנטיוכיה.
לפי הסיפור ב"מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס בנה חוניו השלישי את מקדש חוניו במצרים, אולם סיפור זה מפוקפק וסותר גרסאות אחרות של המקורות (כולל גרסתו המאוחרת של יוספוס בעצמו ב"קדמוניות היהודים") שמציינות את חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, כמקים המקדש.
החשיבות ההיסטורית של מאורעות חיי חוניו היא העובדה שהדחתו היוותה תקדים מסוכן בתולדות משרת הכהונה הגדולה. עד ימיו של חוניו הייתה המשרה מועברת בירושה, כאשר השליט הסלאוקי רק מאשר או דוחה אותה. מעשיו של יאסון הפכו את משרת הכהן הגדול למשרת פקידות של המלך הסלאוקי, שכל המרבה במחיר יכול לקנותה. תקדים זה היה פתח עתידי ומסוכן להתערבות של השלטון הזר הסלאוקי בענייניים הפנימיים והדתיים של יהודה. עם תום שלטונו של חוניו נפתח עידן מלחמות האזרחים ביהודה בכלל, ובין תושבי ירושלים בפרט. הדחתו והריגתו של חוניו העמיקו את הקרע בין המתייוונים הקיצוניים למתייוונים המתונים, ואת הפער שנוצר בין העם לשכבות האצולה.
