טיסה 114 של חברת התעופה הלובית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ב-10:30 בבוקר ה-21 בפברואר 1973 המריאה טיסה 114 של חברת התעופה הלובית לטיסה מטריפולי שבלוב לקהיר. הטיסה הופלה מעל סיני על ידי מטוסי צה"ל.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור
המטוס מסוג בואינג 727-224 הוטס על ידי צוות צרפתי (הקברניט ומהנדס הטיסה; טייס המשנה היה לובי) תחת הסדר בין אייר פראנס וחברת התעופה הלאומית הלובית. לאחר עצירה קצרה בבנגאזי שבמזרח לוב המשיכה הטיסה בכיוון קהיר עם 113 איש על סיפונה.
כשהמטוס טס מעל צפון מצרים בהתקרבו לקהיר, הוא נתקל לפתע בסופת חול שאילצה את הצוות להחליף לבקרת מכשירים משום שלא ניתן היה להבחין בסמננים הגאוגרפים ששימשו בדרך כלל כציוני דרך. זמן קצר לאחר מכן, בסביבות 13:44, התעורר חשדו של הטייס שהוא עשה טעות בניווט עקב תפקוד לקוי של המצפן: הוא לא יכול היה למצוא מגדלור תנועת אוויר ולא יכול היה לאמת את מיקומו הנוכחי של המטוס. הוא לא דיווח על דאגותיו למגדל הבקרה בקהיר. במקום זאת, ב-13:52 הוא קיבל מקהיר אישור להתחיל בירידה. למעשה המטוס נדחף כעת על ידי רוחות חזקות ונסחף מזרחה במידה ניכרת, כשהוא טס מעל תעלת סואץ.
צה"ל היה באותה עת בכוננות גבוהה, בעקבות התרעות על תוכנית של מחבלים לחטוף מטוס ולפוצצו או לרסקו באזור מאוכלס, כדוגמת תל אביב, או אף על הקריה למחקר גרעיני בדימונה. מצריים נחשבה באותה עת כמדינת אויב, המצב הבטחוני בגבול המצרי היה מתוח, וישראל התייחסה בחשדנות לכך שטילים מצריים לא נורו על המטוס, ולא הוזנקו מיגים כדי לעכבו, חרף מקרה דומה שאירע חודש לפני כן בו הופל מטוס אתיופי.
ב-13:54 חדר המטוס לאזור מדבר סיני שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, כשהוא משייט בגובה של 20,000 רגל. שתי דקות לאחר מכן, הוזנקו שני מטוסי F-4 פאנטום כדי לחקור, וב-13:59 הם יירטו את המטוס. המטוסים לא הבחינו בנוסעים במטוס משום שכל תריסי המטוס היו מורדים. הטייסים הישראלים יצרו קשר עין עם צוות המטוס והמשיכו בשידור רדיו ובשידור אותות (באמצעות ניענוע כנפייהם) שעל המטוס לעקוב אחריהם לשדה התעופה של חיל האוויר ברפידים. צוות המטוס לא הגיב, למרות שסימני ידיים שעשו הצביעו על כך שהם מבינים את ההנחיות. באותה עת, בין 13:59 ל-14:02, יצר הצוות קשר עם שדה התעופה בקהיר ודיווח על אי יכולתם להשיג את מגדלור שדה התעופה. בנמל התעופה בקהיר חשבו שהמטוס קרוב והורו להם לרדת ל-4000 רגל.
[עריכה] נקודת המבט הישראלית
ב-14:01 מטוסי הפאנטום ירו פגזים נותבים אל מול חרטומו של המטוס ואז שינה המטוס את מסלולו והחל לרדת לכיוון בסיס האוויר רפידים והוריד את כן הנחיתה שלו בהגיעו לרום של 5000 רגל. לפתע הוא פנה אחורה לכיוון המערב ועלה לגובה. הישראלים סברו כי הוא מקיף לניסיון נחיתה שני, אך אז המטוס התכוון ישר למערב, כאילו ניסה לברוח. יריות אזהרה נוספות נורו.
כעת הגיעו למסקנה שהמטוס בעל ייעוד טרוריסטי והחליטו שאין לתת לו לברוח; המטוסים הורו לאלץ אותו לנחות. ב-14:08 ירו מטוסי הפאנטום בקצות כנפיו של הבואינג. הוא המשיך לטוס מערבה ואז ירו המטוסים לשורשי הכנף. אז ניסה המטוס לבצע נחיתת אונס, אך לרוע המזל פגע בדיונת חול, כש-108 מתוך 113 הנוסעים ואנשי הצוות נספו בהתרסקות. הם היו במרחק של דקת טיסה מהטריטוריה המצרית, סמוך לאיסמעליה.
[עריכה] נקודת המבט של מטוס הנוסעים
כאשר מטוסי הפאנטום הופיעו, טייס המשנה הלובי זיהה אותם בטעות כמטוסי מיג מצריים. כשהמטוסים אותתו למטוס, הקברניט ומהנדס הטיסה החוו בידייהם בכעס על חוצפתם של הטייסים (שחשבו אותם כמצרים). ישנם שני שדות תעופה באזור קהיר: מזרח קהיר ומערב קהיר. מערב קהיר הינו שדה תעופה בינלאומי, בעוד שמזרח קהיר הינו בסיס אוויר צבאי. הצוות חשב שהחטיאו את השדה של מערב קהיר והם בדרכם למזרח קהיר ופירשו את הופעת מטוסי הקרב (שחשבו אותם למצריים) כליווי חזרה למערב קהיר.
הם החלו לרדת לכיוון רפידים והבינו במהרה שמדובר בבסיס אוויר צבאי. הם החליטו שתהיה זו טעות לנחות שם, והחלו לחזור חזרה לכיוון מערב קהיר. הם לא הבינו מדוע ירו עליהם זמן קצר לאחר מכן. למעשה הם הבינו שמטוסי הקרב הם ישראלים רק זמן קצר לפני ההתרסקות.
[עריכה] תוצאות
בתחילה הכחישה ישראל את אשמתה בטרגדיה. עם זאת, לאחר ה-24 בפברואר, כשנמצאה הקופסה השחורה של הבואינג, שהקליטה את שיחותיהם של הצוות עם מגדל הפיקוח בקהיר, הכחשה זו לא הייתה אפשרית עוד. אז חשפה ישראל כי המטוס הופל עם אישור אישי של הרמטכ"ל דוד אלעזר.
עקב טבעה המורכב של הסיטואציה ומנקודת המבט הישראלית הייתה סיבה לחשש מהתקפת מחבלים, יחד עם העובדה שפעולות המטוס נראו כחשודות, האו"ם לא הצליח לבצע כל פעולה נגד ישראל על הפלת מטוס הנוסעים, וכש-30 החברות בארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) הצביעו על גינוי ישראל על התקרית, ארצות הברית נמנעה.
