מאדאם דה סבינייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרי דה רביטן-שנטל, המרקיזה מסבינייה (Marie de Rabutin-Chantal, marquise de Sévigné) (5 בפברואר 1626 – 18 באפריל 1696) הייתה מחברת מכתבים צרפתייה.
מאדאם דה סבינייה נולדה בפריז למשפחת אצולה בשנת 1626. היא התייתמה מהוריה כשהייתה בת שבע שנים, אך ירשה את עושרם הרב וקיבלה את חינוכה מטובי המחנכים בפריז, תחת השגחתו של דודה שהיה האפוטרופוס שלה. בגיל 18 היא נישאה לאנרי, המרקיז של סבינייה מברטאן, והתאלמנה בגיל 25 כשבעלה נהרג בדו קרב בשנת 1651. היא ירשה את התואר "מרקיזה" ואת בית הכפר של בעלה בחבל ברטאן שבצפון מערב צרפת.
מאדאם דה סבינייה לא נישאה שנית, אם כי היו לה מחזרים רבים, ודאגה לחינוכם של בנה ושל בתה. בנה קרא לה את הסיפורים של רבלה כדי לשעשע אותה. היא קראה את פסקל, אך לא הושפעה מחוויתו הדתית. היא קראה את ורגיליוס ואת סלוסטיוס בלטינית, את מונטיין בצרפתית, והכירה היטב גם את מחזותיהם של קורניי ושל רסין. מאדאם דה סבינייה השתתפה בחיי החברה הגבוהה ובחוגים הספרותיים של פריז. בין ידידיה היו הדוכסית דה לה פייט, פרנסואה דה לה רושפוקו וניקולה פוקה, שהיה שר הכספים של המלך לואי ה-14.
עד שנת 1661. היא נהגה לנסוע לביתה הכפרי בברטאן, והייתה מאושרת בחיק הטבע ובחברתם של האיכרים.
בשנת 1669 נישאה פרנסואז, בתה האהובה, לדוכס של גריניאן, שציפה להתמנות לתפקיד בחצרו של לואי ה-14. אך המלך מינה אותו למושל חבל פרובנס שבדרום מזרח צרפת. בשנת 1671 עזבה פרנסואז את פריז כדי להצטרף לבעלה בשאטו גריניאן שבפרובנס. מאורע זה גרם צער עמוק למאדאם דה סבינייה, שאהבה את בתה יותר מכל, כפי שכתבה באחד ממכתביה אליה: " התכתבותי אתך מהווה את האושר היחיד של חיי.".
בשנת 1673, מכתביה לבן דודה, הסופר רוז'ר דה ביסי רביטן, ומכתבים אחרים שלה, כולל קטעים ממכתביה לבתה, הועתקו ונקראו על ידי רבים מאנשי החוגים הספרותיים של פריז, אך היא סירבה להוציא לאור את מכתביה. בשנותיה האחרונות, חלתה מאדאם דה סבינייה בדלקת פרקים. בשנת 1694 נסעה מאדאם דה סבינייה לביקורה האחרון אצל בתה שממנו לא חזרה. היא נפטרה בשאטו גריניאן בשנת 1696.
[עריכה] מכתביה
למעלה מ- 15,000 ממכתביה שרדו עד ימינו אלה. הם מהווים עדות חיה למה שהתרחש בפריז של תקופתה. רובם של מכתבים אלה נכתבו לבתה, כי היא נהגה לכתוב לה פעם ביום ואפילו פעמיים. התכתבותה עם בתה נמשכה 25 שנה. מכתביה מהווים גם תיאור של אישיותה, מגרעותיה ומידותיה הטובות. היא הייתה רגישה לסבלם של העניים, וגינתה את אי המוסריות החברתית. היא כתבה על חיי הכפר כפי שכתבה על החברה הפריזאית של זמנה. היא תיארה בפרטי פרטים את משפטו של שר הכספים ניקולה פוקה שהואשם במעשי שחיתות ובהתעשרות על חשבון הציבור. היא ניסתה לעזור לו כידידה, אך הוא נידון למאסר עולם.
לאחר שחלתה, איבדה את חדוות החיים וכתבה:
- "באתי לעולם שלא מרצוני ועלי לעוזבו. דבר זה מדהים אותי. כיצד ומתי יבוא עלי מותי? מחשבות אלה מעסיקות אותי מאוד, ואני חושבת שהמוות הוא דבר איום, וכי אני שונאת את החיים מפני שהם מובילים אותי אל מותי, יותר מאשר מפני שהם מלאי ייסורים. תוכלו לומר כי אני רוצה בחיי נצח. לא ולא! אך אם תשאלו לדעתי, הייתי מעדיפה למות בזרועותיה של אחות רחמנייה. דבר זה היה מונע ממני חרדה, ומעניק לי את השמים כולם בביטחון ובקלות."
מכתביה נתפרסמו בשנת 1726, שלושים שנה אחרי מותה. הם מהווים אוצר של הספרות הקלאסית של צרפת.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מאדאם דה סבינייה |
