מלחמת החזיר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת החזיר (הידועה אף כ"תקרית הגדולה", "סכסוך הגבול של סן חואן" או "תקרית הגבול הצפון מערבית") הייתה עימות שהתקיים בשנת 1859 בין הרשויות של ארצות הברית לרשויות הבריטיות לאורך הגבול המשותף במקום בו מצויה היום קנדה. שמו של הסכסוך נובע מכך שהקורבן היחיד בעימות זה היה חזיר.
חוזה אורגון מ-15 ביוני 1846, שעליו חתם נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק, חילק את הטריטוריה של אורגון בין ארצות הברית ובריטניה לאורך קו רוחב 49 צפון, במקביל לתעלה המפרידה את היבשת האמריקנית מהאי ונקובר, ו"דרומה דרך אמצע התעלה ומצרי פוקה אל האוקיינוס השקט".
עם זאת, ישנם שני מצרי ים היכולים להיקרא "אמצע התעלה": מצרי הארו לאורך הצד המערבי של איי סן חואן, ומצרי רוסאריו לאורך צדם המזרחי. בשל עמימות זו טענו ארצות הברית ובריטניה כאחת לריבונות באיי סן חואן.
שלוש עשרה שנים לאחר מכן, ב-15 ביוני 1859, הובילה עמימות זו לעימות ישיר. ליימן קאטלר, חוואי אמריקני, ירה בחזיר שאכל את הירקות בגנו. חזיר זה היה שייך לאירי שהיה מועסק בחברת "מפרץ האדסון". בחילופי הדברים שקדמו לירי אמר קאטלר לאירי "שמור את חזיריך הרחק מתפוחי האדמה שלי" והאירי השיב "שמור את תפוחי האדמה שלך הרחק מחזירי". השלטונות הבריטים רצו לאסור את קאטלר, והחוואים האמריקנים קראו להגנתה הצבאית של ארצות הברית.
מפקד אזור אורגון, ויליאם ס. הארני, שלח 66 חיילים אמריקנים תחת פיקודו של קפטן ג'ורג' פיקט לאי סן חואן. בתגובה שלח מושל ונקובר, ג'יימס דאגלס, שלוש ספינות מלחמה בריטיות לאזור, בפיקודו של קפטן ג'פרי הורנבי. המצב המשיך להחמיר ובספטמבר עמדו 461 אמריקנים חמושים בתותחים אל מול שלוש ספינות מלחמה ולהן 60 תותחים וצוות בן 2,140 איש. הצדדים השכילו שלא לירות את הירייה הראשונה, על מנת שלא "לערב שתי אומות גדולות במלחמה על חזיר מת". המפקדים משני הצדדים קיבלו אותן פקודות מהממונים עליהם: הגנו על עצמכם, אך אל תיזמו פעולה התקפית. במשך מספר ימים החליפו הצדדים עלבונות וניסו לגרום לצד השני לירות את הירייה הראשונה, אך ללא הועיל.
בספטמבר, נשיא ארצות הברית, ג'יימס ביוקנן שלח את הגנרל וינפילד סקוט למשא ומתן עם המושל הבריטי על מנת לפתור את המשבר. שני הצדדים הסכימו להסיג את צבאותיהם מן האי, ולהשאיר כוח אדם סמלי. "המחנה הבריטי" נוסד על חופו הצפוני של האי סן חואן, ו"המחנה האמריקני" נוסד בדרומו. עד היום מועלה דגל בריטניה על "המחנה הבריטי" מדי יום על ידי שומרי הפארק מטעם ממשלת ארצות הברית, וזהו אחד המקומות המעטים בהם מתירה ארצות הברית לעובדיה להניף דגל זר בתחומה.
במהלך שנות הכיבוש הצבאי המשותף, פיתחו הצדדים ידידות לבבית, וחיי חברה ערים. הצדדים ביקרו זה במחנהו של זה, חגגו את הימים הלאומיים של שתי האומות וערכו תחרויות ספורט. שומרי הפארק מספרים למבקרים כי האיום הגדול ביותר על שלומו של האי היה כמויות האלכוהול האדירות שהיו זמינות באירועים אלה.
לאחר שתים-עשרה שנים של כיבוש משותף הביאו שני הצדדים את העניין בפני הקייזר וילהלם הראשון מגרמניה לבוררות. באוקטובר 1872 החליטה ועדה מטעם הקייזר למסור את האיים לידי ארצות הברית.
בשנת 1998 החלה מסורת שנתית בה חוגגים אזרחים קנדים ואמריקנים את השלום בין שתי המדינות בשחזור תקופתי של המלחמה, בו הם מתחלקים ל"מחנה האמריקני" ו"המחנה הבריטי" ומשחזרים את אורח החיים בתקופה, לרבות חיי המחנה, המוזיקה, הבישול, אומנויות הנפחות, האריגה והנגרות, וזאת בלבוש בסגנון התקופה ההיא. שיאו של האירוע הינו תחרות בישול בין שני המחנות היריבים, וכן נשף לאור נרות המתקיים עם סיום האירוע במחנה הבריטי.
יש הרואים באירוע משום תקרית עלומה וחסרת חשיבות בהיסטוריה האמריקנית, ולעומתם יש הטוענים כי התקרית אולי גרמה למתיחות ביחסי ארצות הברית ובריטניה, שהיה בה כדי להשפיע על מלחמת האזרחים האמריקנית, בה הייתה בריטניה צד נייטרלי. דבר זה אולי איפשר מצור ימי על מדינות הדרום וריכוז חיילים נגדן, מן הגבול הארוך והשקט עם קנדה. אם הייתה "מלחמת החזיר" מתנהלת אחרת ייתכן ותוצאת מלחמת האזרחים הייתה שונה בתכלית.
