מריבת רועי אברהם ורועי לוט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיפור מריבת רועי לוט ורועי אברהם הוא סיפור בספר בראשית, בפרשת לך לך, שמתאר את היפרדות אברם מלוט בעקבות מריבה בין רועיהם.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור הסיפור במקרא
הסיפור מתואר בספר בראשית פרק יג פסוקים ה' עד י"ג, ובמהלכו לוט ואברם נפרדים זה מזה בעקבות מריבה בין הרועים. בתחילת הסיפור מתואר לוט כאיש עשיר מאוד, כמו שאברם היה אחרי עלייתו ממצרים. הכתוב לא מפרש על מה הייתה המריבה בין רועי לוט ורועי אברם, אך בעקבות אותה מריבה מציע אברם ללוט להיפרד כדי למנוע את המריבה. אברם נותן ללוט לבחור את אזור המגורים ראשון והוא בוחר בככר הירדן- אזור סדום. הסיפור מסתיים בתיאור הישיבה המנותקת של אברם ולוט: "אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם".
[עריכה] פרשנות חז"ל לסיפור
כבר בסיפור לוט לא מוצג באור חיובי- אברם הוא יוזם הפתרון, והמוותר על חבלי הארץ, ולוט בוחר לשבת דווקא בסדום, עליה הכתוב מספר בפסוק י"ג "ואנשי סדם רעים וחטאים מאד".
[עריכה] פירוש רש"י, מדרשי האגדה
רש"י מפרש את המריבה בין הרועים בעקבות מדרשי בראשית רבא כמריבה על טוהר המידות.
- " ויהי ריב- לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל.
- והם [רועי לוט] אומרים: נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז בארץ - ולא זכה בה אברם עדיין."
מדרש זה בא להסביר את סוף פסוק ז' "והכנעני והפרזי אז בארץ", וכן גם את המשך הפסוקים בהם ארץ כנען מובטחת לאברם. מדרש נוסף שמביא רש"י בנושא מחדד את גישת חז"ל לגבי עקרונותיו המוסריים של אברם מול לוט:
- "ויסע לוט מקדם- הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי [אי אפשר] לא באברם ולא באלוקיו"
כלומר העקרונות של אברם העיקו על לוט והוא לא רצה להחיל אותם על עצמו. מסיבה זו הוא בחר ללכת דווקא למקום שבו העקרונות הם הפוכים מהרעיונות של אברם, סדום, כמו שניתן לראות בסיפור הכנסת האורחים של אברם, מול היחס שמקבלים האורחים בסדום.
[עריכה] פירוש הרמב"ן
בניגוד לרש"י, רמב"ן דורש את הפרשה על דרך הפשט, ומסביר את המריבה כסכסוך רגיל על שטחי מרעה- בזמן שרועי אברם רצו לרעות במקום מסוים היו שם כבר ורעי לוט ולהיפך, ובגלל כמות המקנה הרועים כל הזמן הפריעו אלו לאלו. הוא מסביר את החלק הקשה "והכנעני והפרזי אז בארץ" בסוף פסוק ז', כדאגה של אברם שעמי הארץ יפשטו וישדדו את עדריהם, והמילית "אז" נאמרת כי דרכם של העמים אז לנדוד ממקום למקום ובאותה שנה הם היו בארץ הנגב אך בשנה הבאה הם עברו למקום אחר.
