נחום שריג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחום שריג (וייספיש) (1914 – 2001), ממפקדי הפלמ"ח הבולטים. בסיום מלחמת העצמאות, פרש מצה"ל ומהממסד הבטחוני ושב לקיבוצו, בית השיטה. שימש כמזכיר הקיבוץ המאוחד וכראש המועצה האזורית הגלבוע.
נולד בירושלים, על גבול שכונת מאה שערים, למשפחה חרדית. מצעירותו, נמשך אל פעילות ההגנה ותנועות הנוער החילוניות, ומאוחר יותר, הצטרף אל תנועת הנוער המחנות העולים עמם יצא להגשמה ב"קבוצת החוגים" שייסדה את קיבוץ בית השיטה. נישא לסופרת תקוה שריג, בתו של הרב ד"ר זלינגר הלוי.
ב-1941, כשהוקם הפלמ"ח, הצטרף אליו ושירת תחת פיקודו של יגאל אלון. פיקד על הפעולה לשחרור המעפילים בעתלית באוקטובר 1945 ועל הפשיטות על מתקני הרדאר הבריטיים על חוף הים התיכון.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, קיבל את האחריות על פעילות הפלמ"ח בנגב ומאוחר יותר, כשאורגנה חטיבת הנגב, קיבל את הפיקוד עליה והיה מפקדה במשך כל מלחמת העצמאות. בתחילה, אף נקראה החטיבה "חטיבת סרגיי" על שם כינויו של שריג בפלמ"ח.
עם הגעת החטיבה לחופי הים האדום השתתף נחום שריג בטקס הנפת דגל הדיו באום רשרש. הוא היה זה שפקד על חייליו להכין את הדגל לקראת סיום מבצע עובדה, ומסר אותו לאברהם אדן (ברן) על מנת שיגיע רגלית לאום רשרש ויניף אותו שם. נחום שריג יצא אחריו עם שני ג'יפים, חצה את גבול מצרים תוך הסתכנות בתקרית צבאית, ואסף את אדן עם שניים מחייליו על מנת שיגיעו ראשונים לאום רשרש.
בתום מלחמת העצמאות שוחרר מצה"ל ושב לקיבוץ בית השיטה [1]. בין תפקידיו בשנים שלאחר מכן: כהונה כמזכיר הקיבוץ המאוחד וכהונה כראש המועצה האזורית הגלבוע.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה שכל את בנו יוסף, היה היוזם המרכזי להקמת התנועה ההתנדבותית שכונתה אז "הבריגדה הכחולה" ופעלה בבסיסי צה"ל לשיקום מערך הלוגיסטיקה. כמו כן, יזם הקמת תנועה התנדבותית נוספת, "אביץ", לסיוע בביצור ישובי הצפון.
ב-1984 היה ממקימי עמותת דור הפלמ"ח שמטרתה הייתה הנצחת פעולות הפלמ"ח ואף שימש כיושב הראש שלה עד פטירתו.
