פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 היא פקודה (דהיינו חיקוק של המחוקק המנדטורי, אשר נקלט במשפט הישראלי כבעל מעמד שווה לחוקי הכנסת) המסמיכה את שר האוצר להפקיע מקרקעין אם הם נחוצים לצורכי ציבור בלבד.

סמכויות שר האוצר או של פקידיו הן להפקיע את הזכות שבה מחזיק המופקע (הבעלות, החכירה או זכות אחרת) במקרקעין או לחלופין לגרוע מבעל הזכות חלק מסוים מהזכות (למשל לקבוע בה זיקת הנאה למעבר או הגבלה אחרת). דבר הכוונה להפקיעה ומועד ההפקעה המזערי יפורסמו באמצעים הבאים:

• ברשומות
• על ידי משלוח הודעה בדואר רשום לבעלי הזכויות הרשומים במרשם המקרקעין או במסירה ידנית
• הודעה תמוקם במקום המיועד להפקעה
• הערה תירשם בפנקסי המקרקעין (באחריות המפקח על המרשם)

לאחר פרסום דבר הכוונה להפקעה רשאים נציגי שר האוצר ובעלי המקרקעין להגיע להסכמה בדבר פיצויי ההפקעה הראויים. פיצויי ההפקעה הראויים יהיו "הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק על ידי המוכר מרצונו הטוב" (ציטוט מהפקודה). סכסוכים בדבר פיצויים וזכות קניין ייושבו על ידי בית המשפט.

לא ישולם פיצוי עבור הפקעה של חלק מהקרקע הקטן מ- 25%.

בתום התקופה שנקבעה בהודעה בדבר ההפקעה יכולה הרשות שלה דרוש המקרקעין לתפוס בה חזקה ולהעביר בפנקסי המקרקעין את הזכויות הרשומות.

[עריכה] ביטול הכוונה להפקיע

בשלבים שקודם להפקעה עצמה (טרם תפיסת החזקה) רשאי שר האוצר לחזור בו מכוונתו להפקעת מקרקעין לגמרי או במקצת.