צ'ארלס גיטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צ'ארלס יוליוס גיטו (Charles Julius Guiteau) ‏ (8 בספטמבר 1841 - 30 ביוני 1882) היה עורך דין אמריקני חבר המפלגה הרפובליקנית, שהתנקש בחיי נשיא ארצות הברית ג'יימס גרפילד ב-2 ביולי 1881.

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 הרקע להתנקשות 1.3 ההתנקשות 1.4 משפטו 2 הערות 3 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

גיטו נולד בפריפורט, אילינוי. בגיל צעיר עזב את בית אביו, שנהג להכותו. בנעוריו ירש 1,000 דולר מסבו ועבר לאן ארבור, מישיגן על מנת ללמוד שם באוניברסיטה. לרוע מזלו הוא לא התקבל, לאחר שלא עמד בבחינות הכניסה. במשך זמן מה הוא ניסה להשלים את הרקע האקדמי שהיה חסר לו, כפי שדרש ממנו אביו במכתביו. אך בשלב מסוים הוא ויתר והצטרף לקומונה האוטופית קהילת אונידה. למרות אווירת ה"אהבה החופשית" ששררה בקומונה, הוא לא זכה להצלחה בקרב נשותיה. במקום זה זכה ללעגן, ולכינוי הגנאי Gitout (מלשון לספסר).

פעמיים עזב את קהילת אונידה: בפעם הראשונה ניסה את מזלו בהובוקן, ניו ג'רזי, שם הקים עיתון כושל בשם "התאוקרט היומי". הוא חזר אך עזב בשנית והפעם גם תבע לדין את ג'ון האמפרי נויס, מייסד הקומונה. אביו של גיטו הובא במבוכה וכתב מכתבי תמיכה בנויס דווקא. נויס עצמו אמר שאין בליבו על גיטו, שכן הוא היה סבור שגיטו אינו שפוי בדעתו.

אחר הדברים האלה הצליח גיטו להשיג רשיון לעסוק בעריכת דין בשיקגו, הודות לבחינות לשכה לא מחמירות במיוחד. הוא השתמש בכספו כדי להקים משרד עורכי דין בשיקגו, ולצורך זה זייף המלצות מכל המי ומי של האצולה האמריקנית של זמנו. גם קריירה זו לא צלחה בידו. הוא הופיע בבית משפט רק פעם אחת, שכן רוב התיקים שהצליח לקבל עסקו בגביית חובות, תחום שבו העקשנות שלו דווקא הייתה יתרון. ברוב המקרים הביאו לו תיקיו ביקורת שיפוטית ולקוחות לא מרוצים.

התחום הבא שבו שלח את ידו היה תאולוגיה. הוא הוציא ספר בשם "האמת", שהתברר כגניבה ספרותית שקופה מאותו ג'ון האמפרי נויס. לאחר כשלון משפיל זה, החליט לפנות לפוליטיקה.

[עריכה] הרקע להתנקשות

1880 הייתה שנת בחירות בארצות הברית. גיטו כתב נאום תמיכה במועמדותו של יוליסס גרנט לכהונה שלישית, תחת הכותרת: "גרנט נגד הנקוק". לאחר שג'יימס גרפילד, ולא גרנט, נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, שונתה הכותרת ל"גרפילד נגד הנקוק". על אף שהנאום נישא לא יותר מפעמיים, ועל אף שפרט להחלפת שם המועמד לא שינה כמעט את תוכנו - ועל ידי כך ערבב את קורות החיים של גרפילד עם אלו של גרנט - בכל זאת זקף גיטו לזכות עצמו את נצחונו הדחוק של גרפילד בבחירות.

בתמורה לשירותיו הטובים ציפה גיטו להתמנות כשגריר ארצות הברית בוינה, אחר כך שינה את דעתו והעדיף את פריס. וושינגטון בעשורים שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה מושחתת במידה רבה, נשלטת ביד רמה על ידי המכונה המפלגתית הרפובליקנית ובעלת רף כניסה לא גבוה במיוחד לשירות הציבורי. אולם גיטו לא עבר אפילו רף נמוך זה. הבקשות האישיות שלו מהנשיא ומחברי הקבינט (שהיו נגישים אז לעוברי אורח מהרחוב במידה מפתיעה) נדחו כולן. לבסוף, ב-14 במאי 1881 ביקש ממנו לא פחות ממזכיר המדינה ג'יימס בליין, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, שלא לשוב יותר. או אז החליט גיטו שאלוהים ציווה עליו לרצוח את הנשיא.

[עריכה] ההתנקשות

גיטו לא היה מומחה לכלי נשק, אך הוא ידע מספיק כדי ללוות 15 דולרים ולקנות אקדח מסוג ובלי אנד סקוט, תוצרת אנגליה, בקוטר 44. הוא שילם דולר נוסף על האקדח עם ידית הכסף (במקום ידית עץ פשוטה) משום שחשב שכך יהיה מוצג מוזיאוני ראוי יותר, לאחר השימוש שעמד לעשות בו. במשך מספר שבועות התאמן בירי - הרתע כמעט הפיל אותו ארצה בהתחלה - ועקב אחרי מהלכי הנשיא.

בהזדמנות אחת עקב אחרי גרפילד בעודו מלווה את אשתו לרכבת שלקחה אותה לחופשה בניו ג'רזי, אך נמנע מלירות בו, כדי לא לפגוע בבריאותה החלשה של הגברת הראשונה.

ב-2 ביולי הוא חיכה לנשיא בתחנת הרכבת בולטימור ופוטומק שבוושינגטון. מבעוד מועד הוא דאג שיצחצחו את נעליו ואפילו הזמין מונית שתיקח אותו אחר כך לכלא. כשגרפילד נכנס לתחנה, בדרכו לחופשה, גיטו צעד קדימה וירה בו פעמיים מאחור. הוא הכריז: "אני איתן, אחד מהאיתנים... [סגן הנשיא צ'סטר אלן] ארתור הוא הנשיא עכשיו". (הניו יורק הראלד, 3 ביולי 1881).

בדבריו אלה סיפק גיטו נימוק פוליטי פר-אקסנלנס למעשהו. סיעת האיתנים (Stalwarts), בראשות הסנטור רוסקו קונקלינג, הנשיא לשעבר גרנט וצ'סטר אלן ארתור עצמו, הייתה פלג רב עוצמה במפלגה הרפובליקנית של אז. בליין עמד בראש פלג מתנגד והנשיא גרפילד היה מועמד פשרה, אשר לא נשא חן בעיני האיתנים. כדי לפייס את הסיעה, צירף המועמד גרפילד את ארתור כסגנו; כעת הכריז גיטו קבל עם ועדה, שהוא ניסה להתנקש בחיי הנשיא (שבמשך שבועות לאחר מכן נאבק על חייו) על מנת לקדם את איש סיעתו לנשיאות.

ראיות נוספות למניע פוליטי זה נחשפו במהרה: גיטו נשא על גופו מכתב (למקרה שייהרג במהלך האירוע) בו אמר שמותו הטראגי של הנשיא הכרחי על מנת לאחד את המפלגה ולהציל את הרפובליקה. ^[1] מכתב נוסף נמצא בביתו והיה ממוען ל"נשיא ארתור". ^[2] בימים שלאחר הירי רבים חששו שגיטו היה שליחם של האיתנים, ושלמעשה הייתה זו הפיכת חצר. אך מהר מאוד גילו החוקרים את טיבו של המתנקש, ושהוא פעל על דעת עצמו. ^[3]

הנשיא גרפילד נאבק על חייו במשך אחד עשר שבועות. הרופאים לא הצליחו להוציא את הכדור שנתקע בגבו, גרמו כנראה יותר נזק מתועלת על ידי שזיהמו את פצעיו ועל כל פנים לא הצליחו להצילו. ב-19 בספטמבר 1881, לאחר שכבר נראה היה שהוא בדרך להחלמה, מת גרפילד מהרעלת דם.

[עריכה] משפטו

משפטו של גיטו, שהחל בנובמבר 1881, היה קרקס תקשורתי, סיפק בידור רב לקוראי העיתונים וגם כמה סוגיות משפטיות מעניינות. גיטו היה לחביב התקשורת: הוא ניסח את עדותו כשיר אפי, השמיץ לעתים קרובות את עורכי הדין שלו והתייעץ עם חברי הקהל בענייני המשפט על ידי העברת פתקים באולם בית המשפט. הוא הכתיב את האוטוביוגרפיה שלו לניו יורק הראלד, והוסיף לה בעמוד האחרון מודעה המחפשת עבורו גברת נוצרייה עד גיל 30. שני נסיונות התנקשות בחייו לא גרמו לו להכיר בזעם שחש הציבור כלפיו וכלפי מעשהו. הוא עשה שימוש לא יעיל במיוחד בשתי הגנות חזקות למדי שהיו בידו: האחת, שטענה שלא הוא שהרג את גרפילד אלא רשלנות רפואית של מטפליו; השנייה, הגנת אי שפיות. הייתה זו אחת מהפעמים הראשונות שנוסתה הגנה זו בארצות הברית, אך הנסיון לא צלח. גיטו לא עזר לעצמו כשהכחיש, בניגוד לעצת עורכי דינו, את אי שפיותו הרפואית וטען שהיה רק לא שפוי מבחינה משפטית צרה, בעת המעשה. הגנה נוספת שהעלה, היא שמכיוון שגרפילד מת בניו ג'רזי (כביכול כתוצאה מרשלנות רפואית), הרי שלבית המשפט בוושינגטון לא הייתה הסמכות לשפוט אותו.

עד הסוף המר המשיך גיטו לתכנן את עתידו, כולל סיבוב הרצאות וקמפיין לנשיאות בשנת 1884. חבר המושבעים לא התרשם מאף אחת ממגוון ההגנות שלו, והרשיע אותו ב-23 בינואר 1882 ברצח, לאחר פחות משעה של דיונים. הוא ערער על גזר הדין אך ערעורו נדחה. הנשיא ארתור דחה את עתירתו לחנינה של הרגע האחרון והוא הוצא להורג בתלייה ב-30 ביוני 1882. בדרך לגרדום הוא שר שיר שכתב, "I am Going to the Lordy" אך בקשתו לליווי מוזיקלי נדחתה.

בזמן שעבר מאז לא מעט מומחים טענו שגיטו לא היה אחראי למעשיו ולא היה צריך להיות מוצא להורג. ^[4]

[עריכה] הערות

1. ^ זכארי קראבל, Chester Alan Arthur, הוצאת Times Books ‏, 2004, עמ' 61
2. ^ שם
3. ^ שם, עמ' 65
4. ^ שם, עמ' 87

[עריכה] קישורים חיצוניים

• חייו של גיטו ומשפטו, דיווח בשלושה חלקים ([1],[2] ו-[3]) באתר [historyhouse.com]
• משפט המתנקש באתר americanheritage.com