משתמש:קלונימוס/ארגז חול שלישי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] "קן הצרעות"
בקו ההגנה העיקרי של צבאות הצפון, החל מהשעה 9:00 בוקר, הצליחו הדיוויזיות של פרנטיס ושל ו.ה.ל. וואלאס לתפוס ולהחזיק מאחז שנקרא "קן הצרעות" (Hornet's Nest). מאחז זה היה סמוך לדרך שחצתה את שדה הקרב ונקראה משום מה "הדרך השקועה" (Sunken Road), למרות שמבחינה טופוגרפית אין הצדק לשם זה. כוחות הדרום תקפו בעוצמה רבה, במשך כמה שעות, את המאחז, למרות שהיו יכולים בפשטות לעקוף אותו; המתקפות הסבו להם אבדות כבדות. כוחות הצפון מימין ומשמאל לקן הצרעות נאלצו לסגת, ועמדתו של פרנטיס הפכה למִבְלָט בקו הצפון. התיאום בין היחידות במאחז היה גרוע, ויחידות נסוגו על סמך החלטות של מפקדיהן בלבד. הלחץ גבר כאשר ו.ה.ל. וואלאס, שפיקד על הכוח הגדול ביותר במאחז, נפצע פצעי מוות. רג'ימנטים התפרקו ופלוגות התפוררו. ואולם, רק לאחר שהתוקפים הצליחו לאסוף 62 תותחים כדי להנחית מטח אדיר על המגינים, הוקף המאחז, וקן הצרעות נכנע לאחר שהחזיקו במקום למשך שבע שעות. מ-5,000 מגינים שהיו בו בבוקר נותרו רק 2,000. ואולם, האבדות הכבדות סייעו לצפון להרוויח זמן ולייצב קו הגנה ליד הנהר.
במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספגו הדרומיים אבדה כבדה: מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, שהנהיג את ההתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע אנושות בערך בשעה 14:30. לפני פציעתו שלח ג'ונסטון את רופאו האישי לטפל בחיילים פצועים; הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף ולא נראה. בהיעדר הרופא, דימם ג'ונסטון למוות. מותו היה אבידה קשה לדרום; ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ראה בו את הגנרל היעיל ביותר של צבאו (היה זה חודשיים לפני הופעתו של רוברט אי לי כגנרל הדגול של הדרום). ביורגרד נטל את הפיקוד, למרות שמעמדתו בעורף לא היה לו מושג ברור על תמונת המצב ועל מצב הכוחות בחזית. הוא הורה להסתיר את גופתו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל של הלוחמים, ולאחר מכן חידש את ההתקפות על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית, ככל הנראה; אגפי צבא הצפון היו במהלך של נסיגה איטית לקו הגנה שנפרש בחצי גורן סביב פיטסבורג לנדינג; לו היה ביורגרד תוקף את אגפי הצפון ייתכן שהיה מצליח למנוע את ייצוב קו ההגנה שלהם, ולאחר מכן יכול היה להשמיד את קן הצרעות מאוחר יותר.
[עריכה] קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"
אגפי צבא האיחוד נדחפו לאחור, אך לא באופן החלטי. הרדי ופולק גרמו לשרמן ולמקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, לסגת בכיוון "פיטסבורג לנדינג", כשהם מותירים את האגף הימני של "קן בצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון, תקף ברקנרידג', שכוחותיו היו בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט ולמעשה יצרו פירצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנהר הטנסי. ואולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש וכדי להתאושש מעט מהתשישות ומחוסר הסדר ששרר בין היחידות, ואז ברחו להמשיך בעקבות קולות הקרב בכיוון "קן הצרעות", והחמיצו הזדמנות. לאחר נפילת "קן הצרעות", ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, סביב "פיטסבורג לנדינג", החל מנהר הטנסי ומערבה, ולאחר מכן צפונה לאורך הדרך שהובילה לנהר. כך נשמרה הדרך פתוחה עבור הדיוויזיה המאחרת של ואלאס. שרמן פיקד על ימין הקו, מקלרננד במרכז, ובשמאל הקו החזיקו שרידי היחידות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, ואנשי חטיבתו של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים שנמלטו מהקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל המזח. חטיבה אחת מצבאו של בואל, חטיבתו של בריגדיר ג'נרל ג'ייקוב אמן מהדיווזיה של בול נלסון, הגיעה בזמן כדי להצטרף לקצה השמאלי של קו ההגנה. קו ההגנה כלל יותר מ-50 תותחים, ונתמך גם בתותחי ספינות האיחוד מהנהר. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה; ביורגרד ביטל נסיון שני. תכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה נכשלה; הם הדפו את גרנט לעמדה ברת הגנה סביב הנהר, ולא כפו עליו נסיגה מערבה אל הביצות.
[עריכה] ערב:הפוגה
ערב ה-6 באפריל ירד; בכך הגיע לסיומו המדכא היום הראשון באחד מהקרבות העקובים מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. זעקותיהם הנואשות של חיילים פצועים וגוססים שנותרו בשטח שבין שני הצבאות נשמעו היטב במשך הלילה. סופת רעמים עברה דרך האיזור בלילה, וההפגזה השיטתית של ספינות הצפון הפכה את הלילה לחווייה אומללה עבור כל הלוחמים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו )(גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גנרט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נקסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though).
ביורגרד שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייויס, ובה הודיע על "ניצחון מלא". מאוחר יותר הודה: חשבתי שגנרל גרנט נמצא בדיוק היכן שרציתי שיהיה, ובבוקר אוכל לחסל אותו". רבים מאנשיו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. ואולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, יחד עם 15,000 איש מאנשיו של דון קרלוס בואל הגיעו באותו ערב, בזמן כדי לשנות את מהלך הקרב.
החלטתו של ביורגרד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. ביורגרד נותר בכנסיית שילה, מאחורי הקווים, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את חוזקם של קווי צבא הצפון. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח על הגעתם של כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך גם ממנו התעלם ביורגרד. מאידך, יש לומר בעד החלטתו של ביורגרד שחיילי הדרום היו מותשים, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, ויתרון הארטילריה של גרנט היה מעורר יראה.
[עריכה] היום השני - 7 באפריל
לאחר התגבורות שהגיעו בערב ובלילה, מנה צבא הצפון 45,000 איש. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך בשל חיילים שערקו או כאלה שאיבדו את דרכם והשתרכו אחרי יחידותיהם, העריכו מפקדי הדרום שלרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. בואל ערער על נתון זה לאחר המלחמה, וטען שהיו 28,000 חיילים לפחות.
חיילי הדרום נסוגו לאחור, אל המחנות ששימשו את חייליהם של שרמן ופרנטיס. חייליו של פולק עוד הדרימו, אל הקו שבו שהו ב-5 באפריל, לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאד תחמושת הוזרמה לחיילים. החיילים עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה חיונית.
ביורגרד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן להמשיך ולתקוף את הצפון בבוקר, ולהדוף את גרנט אל הנהר. להפתעתו, החלו כוחות של צבא הצפון, עם השחר, במתקפת נגד מסיבית. גרנט ובואל החלו את התקפותיהם בנפרד, כאשר תיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיווזיה של שרמן, משמאלם אלה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיווזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם נעו הדיוויזיות של בואל: של בול נלסון, קריטנדן ומק-קוק. חיילי הדרום היו מעורבבים, כך שהתקיימה מעט מאד לכידות מעל רמת החטיבה. עברו מעל שעתיים עד שגנרל פולק אותר ועד שהדיוויזיה שלו הובאה ממקום לינת הלילה שלה מדרום מערב. עד השעה 10 בבוקר ייצב ביורגרד את קו ההגנה שלו, כאשר מפקדי הגייסות שלו תופסים את הקו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.
בשמאלו של הקו הצפוני הובילה הדיוויזיה של נלסון את ההקדמות, כשסמוך אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בסוף הבוקר לכבוש מחדש את איזור "קן הצרעות", אך הם נתקלו, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. ימינו של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.
בתחילת אחר הצהריים יזם בורגארד סדר של התקפות נגד מאיזור הכנסיה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה להבטיח שליטה על הצירים המובילים דרומה, לקורינת. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.
בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת; לכוחותיו היו למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים, והיה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת.
חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקויים של שרמן ופרנטיס; הדיווזיה של ואולס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך. הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו לבין בואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, למרות שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול נתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם בואל. למרות שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, בואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.
[עריכה] 8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"
ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה לאורך הדרך לקורינת, כסיור אלים שנועד שנועד לברר האם הדרומיים אכן נסוגו, או שהם מתארגנים מחדש כדי לתקוף שוב. בארמיה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות ומאורגנות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מן הדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיווזיה של בריגדיר ג'נרל תומס ג'. ווד, מו הארמיה של בואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג הגיעו אנשיו של שרמן לשדה פתוח שבו הוקם מחנה נרחב, כולל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נתן בדפורד פורסט. הדרך אל המחנה הייתה מכוסה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.
חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את הכביש, ואז הורה פורסט על הסתערות. חיילי הדרום שלפו רובי ציד, אקדחים וחרבות, ובקטטה שהתפרצה כמעט לכדו חיילי הדרום את שרמן. כאשר החלו חיילי הצפון בהיערכות של קו קרבי, החלו פרשי הדרום לסגת אל מול הכוח העדיף. פורסט, שהקדים את חייליו, מצא עצמו במרחק של מטרים ספורים מחיילי הצפון, והבין שהוא לבדו. אנשיו של שרמן צעקו: "הרגו אותו! הרגו אותו ואת הסוס!" חייל של הצפון דחף את רובה המוסקט שלו אל צידו של פורסט וירה; הכדור פגע בו מעל לירכו, וחדר לעמוד השדרה. למרות שנפצע קשה, תפס פורשט (שהיה אדם גבוה וחזק מאד) את אחד מחיילי הצפון בצווארונו, הרים אותו על סוסו והשתמש בו כמגן אנושי כדי להימלט. הצפוניים איבדו כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פרוסט, אירוע שנקרא "עצים כרותים" (Fallen timbers). לאחר שהשתלטו על המחנה ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה למחנה.
[עריכה] אחרי הקרב
בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא היו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו ביכודי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.
למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. רבים העניקו את האשראי לניצחון לבואל, וראו בו את את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן; הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה; הוא לוחם" (I can't spare this man; he fights). שרמן הצטייר כגיבור, שיציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב.
כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.
למרות זאת, הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת, בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמיה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.
הקרב בן היומיים על שילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, והוביל לתבבוסת הקונפדרציה ולכשלון תוכניותיו של ג'ונסטון למניעת הפלישה לדרום. לצבא ארצות הברית היו 13,047 נפגעים, בהם 1,754 הרוגים, 8,408 פצועים ו-2,885 נעדרים; לצבא הקונפדרציה היו 10,694 נפגעים, בהם 1,728 הרוגים, 8,012 פצועים, ו-959 נעדרים. בסך הכל נפגעו בקרב 23,741 איש; מספר זה היה גדול מסך כל הנפגעים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז (מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית מקסיקו) גם יחד. בין ההרוגים היה גם מפקד צבאות הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון; מצבא הצפון נהרג גנרל ו.ה.ל. ואלאס. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לדמיין שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות עוד יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.
