קלוד לוי-שטראוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלוד לוי-שטראוס' (נולד ב28 בנובמבר 1908) הוא אנתרופולוג יהודי-צרפתי, שנעשה לאחד מהאינטלקטואלים הגדולים במאה ה-20 על ידי פיתוח של הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית.
[עריכה] ביוגרפיה
קלוד לוי-שטראוס נולד בבריסל ולמד משפטים ופילוסופיה בסורבון בפריז. הוא לא המשיך בלימודי המשפטים שלו, אלא קיבל תואר בפילוסופיה ב־1931. לאחר מספר שנים של הוראה בתיכונים, הוא הסכים להצעה של הרגע האחרון להשתתף במשלחת תרבותית צרפתית לברזיל, שם הוא כיהן כפרופסור מבקר באוניברסיטה של סאו פאולו.
לוי שטראוס גר בברזיל מ־1935 ועד 1939. בזמן זה הוא ערך את מחקרי השדה האתנוגרפיים הראשונים שלו, כשהוא עורך סקרים ביער הגשם באזור האמאזונס ובמאטו גרסו. חוויה זו היא שמיסדה את הזהות של לוי-שטראוס כאנתרופולוג.
הוא חזר לצרפת ב־1939 לקחת חלק במאמץ המלחמתי, אך לאחר הכניעה הצרפתית לגרמנים, ברח לניו יורק. כמו אינטלקטואליים פליטים רבים, הוא לימד ב־New School for Social Research. יחד עם ז'קס מריטן, הנרי פוקיו ורומאן יעקובסון, הוא היה חבר מייסד של ה־École Libre des Hautes Études, סוג של אוניברסיטה-בגלות לאקדמאיים צרפתים.
שנות המלחמה בניו יורק היו מעצבות ללוי-שטראוס מבחינות רבות. הקשר שלו עם יאקובסון עזר לעצב את השקפה התיאורטית שלו (יאקובסון ולוי-שטראוס נחשבים כשני ההוגים המרכזיים שעליהם מבוסס הסטרוקטורליזם). בנוסף, לוי-שטראוס גם נחשף לאנתרופולוגיה אמריקאית כפי שנלמדה על ידי [[פרנץ באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. דבר זה נתן לעבודתו הראשונה הטייה אמריקאית ברורה, שעזרה לה להתקבל בארצות הברית. לאחר ששימש בשנים 1946 ו-1947 כנספח תרבותי לשגרירות הצרפתית בוושינגטון, חזר לפריז ב־1948. בתקופה זו קיבל את הדוקטורט שלו מהסורבון בכך שהגיש, לפי המסורת הצרפתית, תזה "קטנה" ו"גדולה". התזות היו "המשפחה והחיים החברתיים של שבט נמביקווארה האינדיאני", ו"תבניות היסוד של יחסי השארות".
החיבור "תבניות היסוד של יחסי השארות" (The Elementary Structures of Kinship) פורסם בשנה לאחר מכן ומיד הוכר כאחד מהחיבורים החשובים על יחסי שארות שפורסמו, ואף בוקר באופן חיובי על יד סימון דה בובואר, שראתה בו אמירה חשובה על מעמד האישה בחברות לא-מערביות. הכותרת של הספר הוא משחק על כותרתו של "צורות היסוד של חיים דתיים" של דורקהיים, והוא בוחן כיצד בני אדם מארגנים את המשפחות שלהם, על ידי בדיקת המבנים הלוגיים שמונחים ביסוד היחסים, במקום לבדוק את תוכן היחסים. בזמן שאנתרופולוגים בריטיים כמו רדקליף-בראון טענו כי קרבת משפחה מבוססת על "מוצא" מאב קדמון משותף, לוי-שטראוס טען כי הקירבה מבוססת על "ברית" בין שתי משפחות שנוצרת כאשר נשים מקבוצה אחת נישאות לגברים מקבוצה שנייה.
בשנות הארבעים והחמישים לוי-שטראוס המשיך לפרסם, והייתה לו הצלחה מקצועית מרשימה. עם חזרתו לצרפת הוא החל להיות קשור לניהול ה־CNRS וה־Musée de l'Homme, לפני שלבסוף קיבל את הקתדרה במחלקה החמישית של ה־École Pratique des Hautes Études, מחלקת "מדעי הדת" שראשה קודם לכן היה מרסל מאוס.
לוי-שטראוס היה מוכר בינתיים רק בחוגים אקדמאיים, אך ב־1955 הוא נעשה לאחד מהאינטלקטואליים הידועים ביותר בצרפת כשפרסם את Tristes Tropiques (ארצות טרופיות נוגות). ספר זה היה מעיקרו יומן מסע המפרט את חוויותיו בברזיל בשנות השלושים. אך לוי-שטראוס שילב פרוזה מעולה, מחשבה פילוסופית עמוקה, ובחינה אתנוגרפית של הדוגמה האמאזונית, וכך יצר עבודת אמנות. המארגנים של פרס הגונקור היוקרתי, למשל, הצטערו כי הם אינם יכולים להעניק לו את הפרס מכיוון שהספר, מבחינה טכנית, אינו יצירת בדיון.
לוי-שטראוס מונה להיות היושב ראש של הקתדרה לאנתרופולוגיה חברתית בקולג' דה פראנס ב־1959. בערך באותו הזמן הוא פרסם את "אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" (Structural Anthropology), אוסף של מאמריו שסיפק גם דוגמאות וגם תכניות מחקר של סטרוקטורליזם. יחד עם בניית היסודות לתוכנית אינטלקטואלית זו, הוא החל לייסד גם סדרת מוסדות על מנת לבסס את האנתרופולוגיה כדיסצפלינה בצרפת, כולל המעבדה לאנתרופולוגיה חברתית, שם תלמידים חדשים יוכשרו, וכתב עת חדש, "האדם" (l'Homme) על מנת לפרסם את מחקריהם.
ב־1962 לוי-שטראוס פרסם את מה שרבים מחשיבים כחיבורו החשוב ביותר, "חשיבה פראית" (Pensée Sauvage). החצי הראשון של הספר מפתח את התאוריה של לוי-שטראוס על תרבות ומחשבה, בעוד החלק השני מרחיב את התאוריה הזו לתאוריה של היסטוריה ושינוי חברתי. החלק הזה של הספר הכניס את לוי-שטראוס לוויכוח ער עם ז'אן פול סארטר על טבע הבחירה החופשית. מצד אחד, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר חייבה אותו לעמדה שבני אדם חופשיים לפעול כפי שהם חפצים. מצד שני, סארטר היה גם שמאלן שהיה מחוייב לרעיון שבני אדם מאולצים על ידי אידאולוגיות שבעלי העוצמה כופים עליהם. לוי–שטראוס הציג את הגישה הסטרוקטיאליסטית שלו לפעולה אישית כניגוד לסארטר. הדים של הוויכוח הזה בין סטרוקטיאליזם לאקזיסטנציאליזם יתנו השראה לעבודתו של מחברים צעירים כמו פייר בורדיה.
כשהוא מפורסם בכל העולם, לוי-שטראוס העביר את החצי השני של שנות השישים כשהוא עובד על הפרויקט הגדול שלו, מחקר בעל ארבעה כרכים ששמו "מיתולוגיות" (Mythologiques). בספר זה, לוי-שטראוס לקח מיתוס יחיד מהקצה של צפון אמריקה, ועקב אחרי הווריאציות שלו מקבוצה לקבוצה, דרך אמריקה המרכזית, ועד למעגל הארקטי, ווכך עקב תפוצתו של המיתוס מצד אחד של היבשת לצד השני. הוא עשה זאת באופן סטרוקטואליסטי טיפוסי, כשהוא בוחן את היחסים בין האלמנטים של הסיפור במקום להתמקד בתוכן הסיפור עצמו. בעוד ש"חשיבה פראית" היה הצגה של התאוריה הרחבה של לוי-שטראוס, "מיתולוגיות" היה דוגמה מורחבת של ניתוח. הספר מפורט וארוך מאוד, ולמרות היותו יצירת המופת שלו, הוא נקרא פחות מ"חשיבה פראית" הנוח יותר לקריאה.
לוי-שטראוס סיים את הכרך האחרון של "מיתולוגיות" ב־1971, והוא נבחר ל"אקדמי פרנסיס" ב-1973, הכבוד הגדול ביותר בצרפת לאינטלקטואל. הוא גם חבר באקדמיות חשובות אחרות ברחבי העולם. הוא קיבל את פרס ארסמוס ב־1973וב־2003 הוא קיבל את פרס מייסטר-אקהרט לפילוסופיה. הוא קיבל כמה דוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטאות כמו אוקספורד, הרווארד, וקולומביה. הוא גם קיבל את ה־Grand-croix de la Légion d'honneur, עיטור כבוד צרפתי. למרות שהוא פרש לגמלאות, הוא ממשיך לפרסם מפעם לפעם מחשבות על אמנות, מוזיקה ושירה, וכן ראיונות וזכרונות מתקופות מוקדמות יותר בחייו.
[עריכה] דעות תיאורטיות
הדעות התיאורטיות של לוי-שטראוס מוצגות ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" (1958). בקצרה, הוא רואה את התרבות כמערכת של תקשורת סימבולית, שיש לחקור אותה באמצעים שמשתמשים בהם בדיון ברומנים, נאומים פוליטיים, ספורט וקולנוע.
החשיבה שלו קלה יותר להבנה כאשר מבינים אותה על רקע התאוריה החברתית של הדור הקודם. הוא כתב על הקשר הזה במשך עשורים רבים.
העדפה של הסברים "פונקציונאליים" שלטה במדעי החברה מתחילת המאה ועד לשנות החמישים, כלומר, אנתרופולוגים וסוציולוגיים ניסו להסביר מה מטרתו של מוסד או מעשה חברתי. הקיום של דבר הוסבר אם הוא מילא תפקיד, או פונקציה. האלטרנטיבה המשמעותית היחידה לסוג כזה השל ניתוח היה ההסבר ההיסטורי, המסביר את העובדה החברתית בכך שהוא מתאר כיצד הוא התפתח ונעשה קיים.
אולם, הרעיון של פונקציה חברתית התפתח בשני כיוונים שונים. האנתרופולוג האנגלי אלפרד רדקליף-בראון, שקרא והעריך את חיבוריו של הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים, טען כי המטרה של המחקר האנתרופולוגי היא למצוא את הפונקציה הקולקטיבית, כלומר, למשל, מה אמונה דתית או מערכת של חוקים לגבי נישואין תורמים למערכת החברתית ככלל. הרקע לגישה זו היה הרעיון הישן, שהתרבות התפתחה בסדרה של שלבים מהפרימיטיבי למודרני, ובכל מקום באותו אופן. כל הפעולות בחברה מסוימת יהיו, לפיכך, דומים, ותהיה לוגיקה פנימית שתגרום להם להתפתח משלב אחד לשני. באופן זה, ניתן לראות את החברה כאורגניזם, שחלקיו פועלים יחד כחלקי גוף.
הגרסה המשפיעה יותר של פונקציונליזם, של ברוניסלב מלינובסקי, תיארה את סיפוק צרכי היחיד, מה שהאדם קיבל מההשתפות במנהג כלשהו.
בארצות הברית, שם האנתרופולוגיה עוצבה על ידי פרנץ בועז, שחונך בגרמניה, ההעדפה הייתה לתיאורים היסטוריים. בגישה זו היה בעיות ברורות, ולוי-שטראוס משבח את בועז על כך שהוא עמד כנגדם בהגינות.
מידע היסטורי פעמים רבות אינו זמין בתרבויות שאינן כותבות. האנתרופולוג צריך להשלים את המידע על ידי השוואה לחברות דומות, ומוכרח להתבסס על תאוריות שאין להן בסיס ראייתי כלשהו, הרעיון הישן של שלבים אוניברסליים של התפתחות או הטענה כי נקודות דמיון תרבותיות מגיעות ממגע בעבר בין התרבויות. בועז הגיע למסקנה כי אין דגם כללי של התפתחות חברתית שניתן להוכיח אותו; לפיכך, אין היסטוריה, אלא רק היסטוריות.
ישנן שלוש שאלות שכל אסכולה צריכה לענות עליהן בעניינים אלו: באיזה סוג ראיות להשתמש? האם להדגיש את הפרטים של כל תרבות, או לחפש את התבנית הכללית שביסוד של כל התרבויות? ומה עשוי להיות המקור של התבנית הכללית הזו, ההגדרה של הכלליות האנושית.
מדענים מכל מדעי החברה תמיד הסתמכו על מחקרים בין-תרבותיים. תמיד היה צורך להשלים את המידע מחברה אחת במידע מחברות אחרות. לפיכך, מושג כלשהו של טבע אנושי כללי היה טבוע ביסוד של כל גישה.
ההבדל בין הגישות הוא, אם כן: האם העובדה החברתית קיימת בכלל שהיא פונקציונאלית לחברה ככלל או בגלל שהיא פונקציונאלית לאדם היחיד? האם הדברים המשותפים לכל התרבויות קיימים בגלל צרכים ארגוניים של החברה, שצריך למלא אותם בכל מקום, או בגלל צרכים של האישיות הפרטית?
עבור לוי-שטראוס, הבחירה הייתה בחברה הכללית. כלל היה לו להראות את חוסר העקיבות והחשיבות של התיאורים האישיים. מלינובסקי טען, לדוגמה, שאמונות מאגיות נוצרות כאשר אנשים מרגישים צורך בשליטה על ארועים שבהם התוצאות אינן ידועות. הוא מצא תמיכה לטענה זו באיי טרוברייאנד, בטקסים שקיימים סביב הפלות ואריגה. אך באותם השבטים, אין שום מאגיה שקשורה לעשיית סירים מחמר, אף שעיסוק זה אינו יותר בטוח מזה של אריגה. חוץ מזה, הסברים אלה פעמים רבות מסופקים אד-הוק; קל מאוד להציג את התכונה האנושית הנצרכת כשצריך אותה.
אך גם השיטה הרגילה של פונקציה קבוצתית אינה פועלת. בחברות שונות עשויים להיות מוסדות שונים, שדומים מבחינות מסוימות אך משרתים פונקציות שונות. תרבויות שבטיות רבות מחלקות את השבט לשני קבוצות ומקיימות חוקים מסובכים על איך מותר לשני הקבוצות להתנהג זה כלפי זה. אך השאלה מה בדיוק מותר להם לעשות, וגם ההגדרות של כל קבוצה, שונות משבט לשבט. גם לא ניתן לומר שחלוקה לשניים הכרחית לקיום של ארגונים באופן אוניברסלי, שכן יש שבטים רבים ששורדים ללא חלוקה זו.
עבור לוי-שטראוס, השיטות של הבלשנות נעשו למודל לכל ההבנות של החברה. האנלוגיות שלו הן בדרך כלל מהפונטיקה (אם כי מאוחר יותר, גם ממוזיקה).
"ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר", הוא אומר (ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית"). ניתוח פונמי מגלה תכונות אמיתיות, מבחינת זה שדוברי השפה יכולים להכיר ולהגיב עליהם. כמו כן, הפנום הוא הפשטה מהשפה; הוא לא רק קול, אלא קטגוריה של קול המוגדרת על ידי חוקים המיוחדים לשפה.
בחקירה של מערכות קירבה שהוא עסק בהם, האידאל הזה של הסבר איפשר לו ארגון של המידע שבידו. המטרה הכללית הייתה לגלות מדוע יחסי משפחה וקירבה כה שונים בשבטים דרום אמריקאיים שונים. בקבוצה אחת, לדוגמה, לאב יהיה שליטה הדוקה על הבן, ואילו בקבוצות אחרות, אח האם הוא שיהיה לו את היחס הזה עם הבן, ואילו היחס של האב יהיה רגוע.
הצליחו להגיע לכמה דגמים חלקיים. היה קשר הופכי בין היחס שבין האם והאב, ליחס שבין האב והבן; לדוגמה, אם לאם היה מעמד חברתי שליט ויחסה לאב היה פורמלי, אז לאב בדרך כלל היה קשר קרוב עם בנו. אך העדויות על תבניות אלה לא היו מוחלטות וממצות.
צורה אחת למצוא מאפיין מארגן כללי הוא להציב את כל העמדות במערכת המשפחתית בסולמות בכמה ממדים. לדוגמה, האב זקן מהבן, האב יצר את הבן, האב הוא באותו מין כמו הבן, וכן הלאה; הדוד הוא זקן ובאותו מין כמו הבן, אך לא יצר אותו, וכן הלאה. ייתכן כי בחינה כללית ומדוקדקת של מאפיינים כאלה תוכל להביא לתבנית כלשהי.
אך לוי-שטראוס טען כי סוג הניתוח הזה הוא "אנליטי רק למראית עין". התוצאה שלו היא טבלה, שקשה יותר להבינה מאשר את המידע ההתחלתי, ושמבוססת על הגדרות שרירותיות (כמובן שהאב גדול מהבן, אך החוקר הוא שמחליט שדבר זה מסביר את יחסיהם). לבד מכך, השיטה לא מסבירה דבר, כי היא מספרת רק הסברים טאוטולוגיים – אם גיל הוא דבר חשוב, הוא מסביר את היחסים. והיא לא מסבירה את מקור המבנה.
פתרון טוב יותר לבעיה יהיה למצוא יחידה בסיסית של קירבה, שיכולה להסביר את כל הוואריאציות. היחידה תצטרך להיות אשכול של ארבעה תפקידים – אח, אחות, אב, בן. אלה הם התפקידים הקיימים בכל חברה שיש בה טאבו על גילוי עריות. אח יכול לתת את אחותו למשפחה אחרת, והיא תשיב לו בכך שהבן שלה יאפשר לאחותו להתחתן מחוץ למשפחה. המטרה הכללית היא שיהיה כמות מספקת של נשים על מנת לשמור על כך שהשבטים יהיו מקושרים בשלווה.
בלי קשר לנכונותו, הסבר זה מראה את האיכויות של המחשבה הסטרוקטורליסטית. למרות שלוי-שטראוס מדבר על כך שהוא מתייחס לתרבות כתוצר של אקסיומות שנמצאות בבסיסה, הוא מעוניין במידע האובייקטיבי של המחקר בשטח. הוא מציין, כי אפשרי שיהיו יחידות בסיסיות אחרות של קירבה; אחות, אח האחות, אשת האחות, בת; אך אין דוגמאות בעולם האמיתי של יחסים שניתן להגיע אליהם מיחידות אלה.
המטרה של ההסבר הפונקציונאליסטי הוא לארגן את המידע האמיתי באופן הפשוט והאפקטיבי ביותר. כל מדע, הוא אומר, הוא או סטרוקטורליסט או רדיוקציוניסט. כשהוא ניצב כנגד עניינים כמו טאבו גילוי העריות, אנו עומדים בפני הגבול של מה שהאנושות עד כה הסכימה לו. ניתן לחשוב על סיבה ביולוגית כלשהו שמונחת בבסיסו, אך מבחינת הסדר החברתי, הטאבו הוא פשוט עובדה, והמדען החברתי יכול לעבוד רק אם היחסים החברתיים העולים ממנו.
החיבורים המאוחרים יותר של לוי-שטראוס יותר שנויים במחלוקת, בין השאר בגלל שהם עוסקים בנושאים של דיסציפלינות אחרות. הוא האמין כי החיים המודרניים וכל ההיסטוריה מיוסדים על אותם הקטגוריות שהוא גילה בברזיל. לדוגמה, הוא משווה בין אנתרופולוגיה לסדרתיות מוזיקלית ומגן על גישתו ה"פילוסופית". הוא גם הצביע על כך שהראייה המודרנית של תרבויות פרימיטיביות היא פשטנית בכל שהיא לא נותנת להן היסטוריה. הקטגוריות המיתולוגיות משקפות את השינויים שקרו בחברות אלה – הפסד במלחמה, הגירה, גלות.
הוא טען להבנה של החיים האנושיים כקיימים בשני קוי זמן בבת אחת, בארועים ההיסטוריים ובמחזורים ארוכים, שבכל אחד מהן תבניות בסיסיות של מיתוסים הן דומיננטיות. במובן זה, דעותיו דומים לאלה של פרננד ברודל, ההיסטוריון של הים התיכון וה"תקופה הארוכה" ("'la longue durée"), הטוען כי יש להבין את ההיסטוריה במחזורים ארוכים של מאות שנים לפחות.
