קרב הייסטינגס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הייסטינגס | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| ממלכת אנגליה | נורמנים | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| הרולד גודווינסון | ויליאם הכובש | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 7,000 – 8,000 חיילים | 7,000 – 8,000 חיילים | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| לא ידוע (יותר מלנורמנים) | לא ידוע | ||||||||||||
קרב הייסטינגס התרחש ב-14 באוקטובר 1066, בין כוחות נורמנים בהנהגת ויליאם הכובש ובין הצבא האנגלי (סקסוני) בראשות הרולד גודווינסון, על גבעה בצד הדרך שבין הייסטינגס ללונדון. הקרב סיים את הפלישה הנורמנית לאנגליה, כאשר הנורמנים זוכים בכתר האנגלי למשך 88 שנה.
[עריכה] רקע
בקיץ 1066, ויליאם הנורמני עשה הכנות אחרונות למתקפה על אנגליה. הוא לא היה בטוח שיש לנורמנים מספיק כוחות בכדי להביס את הרולד לבדם, ולכן ביקש מהבריטונים, מאנשי בורוגנדי, גרמניה, דנמרק ואיטליה להצטרף לצבאו. בתמורה לשירותם, הבטיח להם ויליאם חלק משטחה של אנגליה ומכלכלתה. הוא גם הצליח לגייס את תמיכת האפיפיור במסע לכיבוש אנגליה ולכיבוש הכתר האנגלי.
ב-28 בספטמבר, 1066, ויליאם נחת בחופי פבנסי, כפר קטן בחוף הדרום-מזרחי של מחוז מזרח-סוסקס בדרום אנגליה, כאשר הוא שם למטרתו את כיבוש הכתר האנגלי, והכתרתו כמלך אנגליה. כאשר שמע את החדשות, המלך הסקסוני הרולד, שרק השמיד ימים ספורים לפני זה את הצבא הוויקינגי תחת המלך הראלד הרדראדה בקרב גשר סטמפורד ביורקשייר, החל להתקדם במהירות דרומה, אוסף איתו כל צבא שיכל בדרך. הוא עצר במעלה גבעה סלנית, שישה מייל מהייסטינגס על הדרך ללונדון, כאשר גבו אל יער אנדרידה ופניו אל משטח בוצי וחלקלק.
הכוחות האנגלים מנו 7000 עד 8000 איש, והתבססו כמעט לחלוטין על חיל רגלים. חיל הרגלים הורכב מאיכרים מקומיים שנקראו פירדים (fyrds), שהוזעקו רק בשעות חירום כמו זאת, ומהלוחמים האנגלים המאומנים, ההאוסקרלים (housecarls), שקיבלו תשלום בעבור שרותם. ההאוסקרלים, רובם מותיקי קרב גשר סטמפורד, נשאו בעיקר גרזן דני ומגן. הם יצרו את השורה הראשונה של המבנה האנגלי, והכינו מעין 'חומת מגן' בעזרת מגניהם שהושמו צד אל צד. הפירדים מאחוריהם חומשו בנשקים מכל הבא ליד; אבנים, מקלות, קלשונים וכו', והיו מוכנים לתפוס את מקום הלוחמים הנופלים בשורה הקדמית.
בבוקר ה-14 באוקטובר, הדוכס ויליאם אסף את צבאו תחת העמדה האנגלית. הצבא הנורמני היה בערך באותו גודל כמו הכוחות האנגלים, והורכב מהוסאלים הבריטונים, הצרפתים והפלמים של ויליאם, יחד עם לוחמיהם. הצבא אורגן בצורה שרווחה בימי הביניים; הנורמנים לקחו את המרכז, הבריטונים את האגף השמאלי והצרפתים והפלמים את הימני. כאשר בקרב יחידות הרגלים בצד הפרשים והקשתים, שעמדו בשורה הראשונה בתחילת הקרב.
[עריכה] הקרב
בסביבות תשע בבוקר, החל הקרב במטח ארטילרי מצד הקשתים הנורמנים. הקשתות נמתחו רק עד האוזן וכתוצאה מכך החצים חלפו מעל ראשי האנגלים, או שנעצרו במגניהם ולא גרמו לנזק ממשי. הפרשים והלוחמים הנורמנים החלו לצעוד במעלה הגבעה, מובלים על ידי ויליאם ואחיו – אודו. הצבא הנורמני התנפץ על חומת המגנים האנגלית והקרב החל, במהלכו גילו הנורמנים כמה רב עוצמה הגרזן הדני. החומה האנגלית נשארה על כנה, כשלמרגלותיה לוחמים ופרשים, אנגלים ונורמנים, מתים וגוססים.
הבריטונים, שהחזיקו את האגף השמאלי של הנורמנים, התקדמו רחוק מדי משאר הקרב ומצאו עצמם אל מול החומה האנגלית הבצורה. לא מאומנים ולא מוכנים למצב שכזה, הסתובבו הבריטונים על רגליהם והחלו בורחים לכל עבר. מהמבנה האנגלי פרצו כמה מאות לוחמים אנגליים במרדף פראי אחריהם, מובלים, כנראה, בידי אחד מאחיו של הרולד. ללא חומת המגן שתשמור עליהם, האנגלים הרודפים, בתורם, נשחטו על ידי פרשים נורמנים שיצאו אחריהם.
בסביבות 12 בצהריים, הנורמנים נסוגו משדה הקרב לתחתית הגבעה, מאפשרים לאנגלים להזיז את המתים ולאחד את כוחותיהם. אז הורה ויליאם לקשתים הנורמנים לירות עוד מטח חצים, והפעם – גבוה יותר. מיד לאחר שהחצים נורו הסתערו על השורות האנגליות פרשים נורמנים. הקרב עדיין היה מאוזן, עם נפגעים רבים בשני הצדדים; שני אחיו של הרולד, גירת' ולאופווין, נהרגו, ולוויליאם נשאר רק רבע מצבא הפרשים שלו. הנורמנים נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש, וחלק מהפירדים האנגלים החלו רודפים אחרי הפלמינגים, נשחטים שוב בידי הסתערות הפרשים הנורמנים הנותרים, שמצאה אותם לא מוגנים, והרחק מחבריהם.
הלורדים הנורמנים הבחינו ברצון עז זה של האנגלים לעבור ממגננה למצב התקפי וטקטיקה של 'בריחה מדומה' מצד הנורמנים, החלה לנחול הצלחה במשך היום. הפרשים הנורמנים שעטו אל תוך המבנה האנגלי, רק בכדי לברוח דקות לאחר מכן, מובסים לכאורה. קבוצה של לוחמים אנגליים יצאה אחריהם בריצה, ומצאה עצמה, הרחק מחומת המגן האנגלית, מוקפת באותם פרשים ומחוסלת.
לקראת סוף היום, החומה האנגלית הייתה מחוררת. ההתקפות החוזרות ונשנות של הלוחמים וההסתערויות של הפרשים הנורמנים דיללו אותה והביאו למותם של מרבית ההאוסקרלים. ויליאם היה מודאג, כאשר הלילה יגיע הוא יאלץ לאסוף את צבאו ולסגת, אולי אפילו אל הספינות. שם רק יוכל להתפלל שהצי האנגלי שהחל להתאסף בתעלה, לא יחליט להתחיל קרב. מוכן למתקפה האחרונה, קרא ויליאם לקשתיו והורה להם לירות מטר חצים נוסף. החיילים הנורמנים החלו מסתערים שוב במעלה הגבעה, החצים נוסקים מעל ראשיהם ונוחתים על החיילים האנגלים. המלך הרולד נפגע אנושות בידי חץ שניקב את עינו, או, סביר יותר להניח, בידי אחד מהלוחמים הנורמנים.
לאחר מטר החיצים, אורך השורה האנגלית התקצר, ואפשר לנורמנים לתקוף את הפלנקס האנגלי מצדדיו. הכוחות האנגלים החלו לסגת, מותירים מספר פרצות בחומה הבצורה ומאפשרים לנורמנים להשתחל דרכן. הפירדים החלו לברוח משדה הקרב, והנורמנים הצליחו לכבוש את ראש הגבעה. אנשי המשמר האישי של הרולד נלחמו עד מוות בכדי להגן על מלכם שנפצע אנושות.
[עריכה] תוצאות הקרב
ביום שלמחרת הקרב, כאשר הניצולים האנגלים הבודדים הגיעו ללונדון, שמעה גית'יה, אמו של הרולד, על מות בנה. היא שלחה הודעה לוויליאם והציעה לו זהב כמשקל גופו של הרולד אם ירשה לה לקבור את בנה כראוי. הוא סירב, מכריז כי הרולד יקבר על חוף האדמה עליה שמר.
ויליאם הוכתר כמלך אנגליה בחג המולד של 1066, והנורמנים שלטו באנגליה במשך 88 השנים הבאות. התרבות האנגלית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הוכרה לאנגלים, מה שהוביל לחוקים נוקשים הרבה יותר ושלל זכויות רבות שהיו לאנגלו-סקסונים בעבר. כוחה של אנגליה גדל והיא הפכה לכוח ממשי בזירה הפוליטית האירופאית בזכות היותה קשורה לנורמנים. צבאה וצייה גדל גם. ב-1085 הורה ויליאם לסקר את כל הנכסים האנגלים במה שכונה 'ספר יום הדין'. שלטונו של ויליאם לא היה קל ומורדים רבים התפרצו ברחבי אנגליה, אך הכיבוש הנורמני שינה את פני אנגליה לעד.
הלקח האמיתי של קרב הייסטינגס - השילוב המכריע שבן פרשים לרגלים צפופים וערוכים הייטב - לא הופק. יתרה מזאת, רבים החליטו שהקרב הוכיח את עליונות הפרשים ובכך הפכו את הפרש (מאוחר יותר האביר) למעמד שולט מבחינה פוליטית וחברתית.
בעקבות כיבוש אנגליה זכה ויליאם לתואר "הכובש" והחל את שושלתו באנגליה.
