רנבואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רנבואה (בצרפתית: Renvoi - "לשלוח בחזרה") הוא מצב במשפט בינלאומי פרטי בו כל דין מפנה לדין אחר, לדוגמה: מצב בו הדין הישראלי מפנה לדין הצרפתי, והדין הצרפתי מפנה לדין הישראלי.

דוגמה לכך ניתן לראות באחד מספריו של הסופר גל אמיר:

"תארו לכם חוזה שנחתם בין חברה שוויצרית לחברה צרפתית. החוזה נחתם בגרמניה ומבוצע באנגליה. החוזה הופר, והשוויצרים תובעים את הצרפתים בגרמניה. לפי הדין הגרמני, דנים בעניין לפי החוק של מקום ביצוע החוזה - אנגליה. לפי הדין האנגלי, הדין החל הוא דין מקום מושב הנתבע - צרפת. לפי הדין הצרפתי דנים לפי החוק של מקום חתימת החוזה - גרמניה. וחוזר חלילה. הבנתם ? לא נורא אם לא. יש על זה מיליון פסקי דין בצרפתית" (עפולה, רחוב האופרה 3, זמורה ביתן)

המשפט הבינלאומי הפרטי מציע מספר פתרונות לבעיה זו:

1. דחיית הרנבואה
2. קבלת הרנבואה
3. רנבואה כפול

תוכן עניינים 1 דחיית הרנבואה 1.1 קבלת הרנבואה 1.2 קבלה חלקית של הרנבואה 1.3 שיטת בית משפט דהתם או רנבואה כפול 2 התייחסות שיטות משפט שונות 2.1 שיטות משפט קונטיננטליות 2.2 ארצות הברית ואנגליה 2.3 ישראל

[עריכה] דחיית הרנבואה

דחיית הרנבואה היא גישה לפיה מפנים רק לדין הפנימי המהותי (Lex Causa) ולא לדין הכולל ולשאלת ההפניה. לדוגמה: במקרה בו הדין הישראלי מפנה לדין הצרפתי, נעצרים בדין הצרפתי ומחילים אותו מהותית, מבלי לבדוק את שאלת ההפניות שם.

[עריכה] קבלת הרנבואה

קבלת הרנבואה היא גישה המביטה על המכלול של הדינים. במקרה בו הדין הצרפתי המפנה הוא דין בנושא מסוים (בדוגמה לעיל: דין חוזי) יחיל בית המשפט הישראלי לא את הדין אליו מפנה הדין הצרפתי אלא את דיני החוזים הישראלים כי ההפנייה הצרפתית היא אל דין זר חוזי (ולא מתייחסים לכיוון ההפנייה). מצב זה מוגדר כמצב של רמיסיה (Remission) שכן מדובר בהפנייה חזרה מהדין המהותי (Lex Causa) הזר חזרה לדין המקומי (Lex Fori).

[עריכה] קבלה חלקית של הרנבואה

מצב של רנבואה חלקי (או Transmission) הוא מצב בו בית המשפט מתחשב בהפנייה אחת, ואז דוחה את יתרת הרנבואה. בדוגמה לעיל, יחיל בית המשפט הגרמני שם מוגשת התביעה את הדין הגרמני, ויפנה לדין האנגלי – אולם יראה את ההפנייה כהפנייה לדין המהותי האנגלי ולא ימשיך לכללי ההפנייה האנגליים.

[עריכה] שיטת בית משפט דהתם או רנבואה כפול

אפשרות נוספת היא לבדוק כיצד בית המשפט הזר היה נוהג – מצב זה נקרא "רנבואה כפול" או שיטת בית משפט דהתם (Foreign Court Theory). ובדוגמה לעיל, יפנו מבית המשפט הגרמני לאנגלי ומשם לצרפתי ויחילו בגרמניה את השיטה הצרפתית (ולא ימשיכו להפנות).

[עריכה] התייחסות שיטות משפט שונות

[עריכה] שיטות משפט קונטיננטליות

שיטות משפט קונטיננטליות מעדיפות את שיטת בית המשפט דהתם.

[עריכה] ארצות הברית ואנגליה

בארצות הברית ובאנגליה נוקטים בשיטה הראשונה ודוחים את הרנבואה. כל מדינה מחילה את הדין ומתעלמת מההפניות, למעט בשני חריגים – בזכויות קניין בנכס מקרקעין מחילים את דין מקום הנכס, ובענייני גירושים מחילים את דין מרכז החיים (ה- Domicil) כאשר בשני חריגים אלה מחילים את שיטת בית משפט דהתם.

[עריכה] ישראל

גם בישראל נהוג לדחות את הרנבואה. דוגמה לכך ניתן לראות בסעיף 5 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ”ט 1969, הקובע כי בני זוג שאין להם בית דין (מקרים של חסרי דת, נישואיי תערובת ועדות שאינן מוכרות) יש לבחור את ברירות הדין בסדר הבא:

1. דין פנימי של מקום מושבם המשותף.
2. דין פנימי של מקום מושבם האחרון.
3. דין האזרחות.
4. דין ארץ הנישואין.

היינו, משהסעיף מפנה לדין הפנימי מדובר בדחיית הרנבואה. דוגמה נוספת מופיעה בחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע בסעיף 137 - "על הירושה יכול דין מושבו של המוריש בשעת מותו" ובסעיף 142 - "דין חוץ המפנה אל דין אחר: על אף האמור בחוק זה, כאשר חל דין של מדינה פלונית ואותו דין מפנה אל דין החוץ - אין נזקקים להפניה אלא לדין הפנימי של אותה מדינה", היינו דחיית הרנבואה כעיקרון למעט "כאשר הדין של אותה מדינה מפנה אל הדין הישראלי, נזקקים להפניה ויכול הדין הישראלי הפנימי" – היינו בחירה בשיטה של רנבואה חלקית - מהסוג של Remission בלבד.