שרב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרב הוא תופעה אקלימית של גלי חום, אשר מופיעים בארץ ישראל ובארצות דרום הים התיכון בעיקר בתקופות המעבר, בין חורף לאביב ובין הקיץ לסתיו.
בעברית המדוברת קרויה תופעה זו בשם חמסין, אף שגלי החום בארץ ישראל אין להם קשר עם החמסין (המתרחש בעיקר במצרים), אלא הם תופעה שסימניה חום ויובש, בלי רוח כמעט.
בישראל, מגדירים יום שרבי כיום שבו הלחות היחסית הממוצעת פחותה מ־50% בחוף ו-45 בהר. שרב נחשב כבד אם הלחות יחסית בהר נמוכה מ-20% ובחוף מ-30%. בימי שרב עשויה הטמפרטורה לעלות תוך ימים אחדים בשיעור של 10 מעלות צלזיוס ואפילו יותר.
ישנם שני סוגים של שרב. מה שמבדיל בינהם הוא גורם הופעתם ואוכם.
בעונות המעבר הסוג הנפוץ הוא "שרב הסעה" הנגרם מזרימת אוויר שמקורו באזורים חמים ומדבריים. אוויר זה זורם לכיוון דרום הים התיכון כתוצאה מזרימת אויר של אפיק ים סוף. אורכו של שרב ההסעה קצר. בישראל מורגש החום לרוב בפנים הארץ וכתוצאה מהבריזה ייווצר בחוף מזג אוויר הביל.
הגורם השני של שרב הוא רמה ברומטרית. אוויר חם שוקע מטה ומחמם את הארץ. שרב זה נפוץ בקיץ ועובר זמן ארוך יחסית עד שהוא חולף. שרב זה מכונה "שרב דינמי".
בעוד שבימי החורף הקרים, תופעת השרב לא מהווה תופעה מכבידה, הרי שהיא קשה בתקופות עם ממוצע חום גבוה, ובעיקר התופעה קשה באזור מישור החוף מאשר באזור ההר.
גלי החום מביאים לעלייה דרסטית בטמפרטורה ואז גם נרשמים שיאי הטמפרטורה שהיא הרבה יותר גבוהה מהמקובל בממוצעים רב־שנתיים.
מידת החום הגבוהה ביותר שנרשמה בארץ, מאז החלו לתעד את אקלים ארץ ישראל, הייתה 54 מעלות צלזיוס, בטירת צבי שבעמק בית שאן, ביוני 1942. באותו יום הייתה מידת החום באזור החוף 45 מעלות, בירושלים 44 מעלות, בעמק יזרעאל 50 מעלות ובים המלח 51 מעלות.
