GBU-15
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
GBU-15 (פירוש ראשי התיבות: Guided Bomb Unit - יחידת פצצה מונחית) הוא נשק דאייה ללא הנעה (המכונה גם "פצצה חכמה") המיועד להריסת מטרות אויב חשובות. הנשק יועד לשימוש במטוסי F-4 פאנטום, F-111F ,ו-F-15E סטרייק איגל, אולם חיל האוויר האמריקני משתמש בה כיום רק במטוסי ה-F-15E.
הנשק מורכב מרכיבים מודולריים המורכבים על פצצת שימוש כללי סימן 84 או לראש קרב של פצצת BLU-109. כל נשק מורכב מחמישה רכיבים – רכיב הנחייה קדמי, מתאם ראש הקרב, יחידת בקרה, רכיבי ההיגוי ומקטע קישוריות המידע של הפצצה.
רכיב ההנחיה מותקן על חרטום הפצצה ומכיל מערכת הנחייה טלוויזיונית לשעות היום או מערכת הנחייה המבוססת על הדמיית אינפרא אדום למבצעים בשעות הלילה או במזג אוויר גרוע. מקטע קישוריות המידע שנמצא בזנב משדר עדכוני הנחייה למטוס המפעיל ומאפשר למפעיל מערכות הנשק להנחות את הפצצה בשליטה מרחוק אל עבר המטרה.
חיבור חשמלי חיצוני מאריך את ראש הקרב שמתחבר לרכיב ההנחיה וליחידת הבקרה. החיבור נושא אותות חשמליים בין רכיב ההנחיה ליחידת השליטה. רכיב קישוריות המידע מעביר הנחיות ומידע על הבקרה בין מערכת בקרת תא הטייס של המטוס המטיל והנשק עצמו בטרם השיגור.
רכיב ההיגוי מותקן בקצה האחורי של הפצצה ומורכב מארבע כנפיים המסודרות בצורת X עם כנפוני תמרון. רכיב הבקרה מכיל את הטייס האוטומטי, שאוסף נתוני ניווט מאזור ההנחיה וממיר את המידע לאותות שמזיזים את משטחי הכנפיים כדי לשנות את נתיב נפילת הפצצה.
ניתן להשתמש בפצצת ה-GBU-15 בתקיפה ישירה או לא ישירה. בתקיפה ישירה, הטייס בוחר מטרה לפני השיגור, נועל את מערכת הנחיית הנשק על המטרה ומטיל אותה. הנשק באופן אוטומטי מנחה את עצמה למטרה, דבר המאפשר לטייס לעזוב את האזור. בתקיפה לא ישירה, הנשק מונחה בשליטה מרחוק לאחר ההטלה. הטייס משחרר את הנשק, ובעזרת שליטה מרחוק הוא מנחה את הפצצה למטרה. ברגע שמזוהה מטרה, הנשק יכול להינעל עליה או להמשיך להיות מונחה בעזרת מערכת קישוריות המידע.
לנשק זה, בעל כושר תמרון גבוה, יש את יכולת הההטלה המיטבית בגובהי טיסה נמוכים עד בינוניים והוא בעל דיוק של פגיעה בעצמים עד לגודל ראש סיכה. במלחמת המפרץ, טייסי F-111F השתמשו בפצצת הדאייה GBU-15 כדי לאטום את צינורות הנפט המסועפים והבוערים שחיבלו בהם יחידותיו של סדאם חוסיין.
במרכז חיל האוויר למבחני פיתוח (Air Force Development Test Center) שבבסיס חיל-האוויר אגלין שבפלורידה, החלו לפתח את פצצת ה-GBU-15 בשנת 1974. חיל האוויר ביקש במקור להעניק לשתי מערכות הנשק כינויים של טילים: AGM-112A ו-AGM-112B. הבקשה נדחתה מפני שהנשק החדש לא היה בעל הנעה ולכן קיבל את הכינוי GBU. הכינוי M-112 נותר ללא שימוש כתוצאה מכך.
הנשק הוא תוצר השיפור של הפצצות המונחות הראשונות שהשתמשו בהם במלחמת וייטנאם. ניסויים עם הנשק החדש החלו בשנת 1975. ה-GBU-15 עם מערכת ההנחיה הטלוויזיונית, השלימה את הערכת מבחניה המבצעיים בנובמבר 1983. בפברואר 1985, הערכות ומבחנים מבצעיים ראשונים הושלמו על מערכת ראש-הביות שהתבסס על הנחיית הדמיית אינפרא אדום.
בדצמבר 1987, הנהלת התוכנית שהייתה אחראית לפיתוח פצצת ה-GBU-15 הועברה ממפקדת מערכות חיל האוויר (Air Force Systems Command) למפקדת הלוגיסטיקה של חיל האוויר (Air Force Logistics Command). המפקדות אוחדו בשנת 1992.
במהלך תהליך איחוד המפקדות, הפצצה GBU-15 והגרסה בעלת ההנעה שלו, טיל האוויר-קרקע AGM-130, נקבעו להיות שייכות לאותה משפחת נשק בשל המשותף ביניהם. המשרד האחראי על דיוק התקיפות בבסיס חיל האוויר אגלין, נהיה לאחראי היחיד על ה-GBU-15, בעוד שמרכז הלוגיסטיקה של בסיס חיל-האוויר היל שביוטה מספק להם תמיכה.
[עריכה] מפרט טכני
- ייעוד עיקרי: נשק במשקל 1,000 ק"ג ללא הנעה, המונחה על ידי מערכות טלוויזיה או אינפרא אדום
- אורך: 3.9 מטר
- קוטר: 45.7 ס"מ
- מוטת כנפיים: 1.5 מטר
- טווח: 9 עד 28 קילומטר
