אוטו לוי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוטו לוי (3 ביוני 1873 - 25 בדצמבר 1961) היה פרמקולוג גרמני-אמריקאי. תגליתו, האצטילכולין סייעה לקדם את מקצוע הרפואה ובאופן אישי קנתה לו את פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1936. פרס אותו חלק עם סיר הנרי דייל.
[עריכה] תולדות חייו
לוי נולד בפרנקפורט בגרמניה. בשנת 1896 הוא סיים תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת שטרסבורג (שהייתה אז חלק מגרמניה). לוי מעולם לא התעניין בפן המעשי של עבודת הרופא ולאחר שצפה במספר מקרי מוות כתוצאה משחפת ודלקת ריאות החליט למקד את מאמציו במחקר פרמקולוגי.
החל משנת 1898 הוא בילה שנים רבות באוסטריה, שם החל במחקריו בשטח המטבוליזם. לוי חקר כיצד איברים חיוניים מגיבים לחומרים כימיים ולגירוי חשמלי. הוא אף ביסס את תלותם באפינפרין לתפקוד יעיל. במחקריו למד כיצד אותות עצביים מועברים על ידי מוליכים כימיים. הוא זיהה את ה מוליך העצבי הכימי, האצטילכולין. בשנת 1902 בילה מספר חודשים במחקר בלונדון, שם פגש לראשונה את סיר הנרי דייל, שותפו לפרס וידידו לאורך עשרות שנים.
בשנת 1905 הוא קיבל משרה באוניברסיטת קארל פראנץ בגראץ שבאוסטריה. בשנת 1909 הוא התמנה לראש המחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטה זו. שם נשאר עד אשר נאלץ להימלט מן המדינה בשנת 1938. הוא התחתן עם גוידה גולדשמידט בשנת 1908. לזוג נולדו שלושה בנים ובת. לוי היה היהודי האחרון אשר קיבל משרה באוניברסיטת קארל פראנץ, בין השנים 1905 ועד תום מלחמת העולם השניה.
לאחר שנעצר, יחד עם שני בניו, בליל הפלישה הגרמנית לאוסטריה, ב-11 במרץ 1938, הוא שוחרר בתנאי שיוותר באופן "חופשי" על כספי הזכייה בפרס נובל ויעבירם לנאצים. לוי העביר את הכספים מבנק בשבדיה לבנק גרמני. לאחר שנדד במספר ארצות באירופה, לוי היגר לארצות הברית בשנת 1940, שם היה לפרופסור מחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1946 הוא הפך לאזרח של ארצות הברית. בשנת 1954 הוא התקבל כחבר מן החוץ (שאינו בריטי) של החברה המלכותית. הוא נפטר בעיר ניו יורק ב-25 בדצמבר 1961.
[עריכה] מחקריו
טרם תגליותיו של לוי נחלק המדע בדיעה כיצד עובר האות דרך הסינפסה, האם היה זה אות ביואלקטרי או אות כימי. הניסוי המפורסם של לוי, אשר התפרסם בשנת 1921, ענה במידה רבה לשאלה זו. הוא עקר את לבבותיהם של שני צפרדעים: בלב האחד הקפיד כי עצב הואלגוס, השולט (בין השאר) על קצב הלב, יוותר מחובר ללב, בעוד שבלב השני ניתק את החיבור לעצב. שני הלבבות הושמו בתמיסת מלחית. על ידי גירוי חשמלי של עצב הואלגוס, לוי גרם ללב המחובר לעצב, להאיט את פעימותיו. אחר כך לקח לוי חלק מן התמיסה שבה היה הלב הראשון והעביר אותה ללב השני. העברת הנוזל גרמה אף ללב השני להאיט את פעימותיו, דבר שהוביל למסקנה כי חומר כימי מסיס כלשהו שוחרר על ידי גירוי העצב. הוא קרא לחומר, שאותו לא זיהה, בשם ואגוסטוף. זהו אותו חומר כימי, אצטילכולין, שעל תגליתו חלק סיר הנרי דייל את פרס נובל עם לוי.
מחקריו של לוי "על הטענה כי אדרנלין משתחרר (בגוף) על ידי קוקאין" ו"על הקשר הקשר בין דיגיטליס ופעולת הסידן" היוו פריצות דרך בתחומן ונלמדו משך עשרות שנים אחר כך.
לוי הבהיר במחקריו שני מנגנונים מרכזיים בחשיבותם בתחום הרפואה: מנגנון החסם והטענה כי ניתן לגרום לפעולת עצב על ידי חומרים כימיים.
הדרך שבה עלה בו הרעיון לניסוי פורץ הדרך באשר למנגנון החוצה את הסינפסה, פרסם את לוי כמעט באותה מידה כמו הידע החדש שהעניק לרפואה. על פי גרסתו של לוי, הרעיון לניסוי בא לו בחלום שחלם בשנתו. הוא סיפר כי ביום שבת של חג הפסחא, בשנת 1921 הוא חלם על ניסוי שיוכיח אחת ולתמיד כי הדרך שבה עובר האיתות העצבי לשריר הוא כימי ולא חשמלי. הוא התעורר באמצע הלילה ושרבט במהירות את מהלך הניסוי על פיסת נייר שהייתה על שידת המיטה ואז שב לישון. למחרת בבוקר התעורר בהתרגשות כיוון שידע כי החלום שחלם בלילה היה חשוב מאד. אך כאשר ניסה לקרוא את שכתב על פיסת הנייר, גילה לזוועתו כי איננו מסוגל לפענח את כתב ידו. אותו יום, הוא מספר, היה היום הארוך ביותר בחייו, כל אותו היום הוא ניסה ללא הצלחה לשחזר את החלום. באותו הלילה הוא חלם פעם נוספת את אותו החלום. הפעם, הוא התעורר, הלך למעבדה וביצע מיד את הניסוי. עם שחר הוא ידע כי פרס נובל מצפה לו בעתידו. ארבע עשר שנים אחר כך, זה קרה.
