אידאליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אידאליזם הוא שם כולל לזרמים בפילוסופיה המייחסים חשיבות עליונה לרוחניות, שפה ונפש אל מול החומר. על פי התפיסה האידאליסטית, למחשבה, או ליתר דיוק לתבונה, תפקיד מרכזי בעיצוב העולם – המחשבה והיקום מקיימים או יוצרים האחד את השני.
לדוגמה, עמנואל קאנט טען כי התבונה היא שמאלצת אותנו לקלוט את המציאות כבעלת תכונות של זמן ומקום וקשרים של סיבתיות, ואילו הגל חשב כי להיסטוריה האנושית יש כיוון רציונאלי כלשהו, בדיוק כמו למחקרים מדעיים.
בנוסף לכך, יכולה חשיבה אידאליסטית לכלול גם את האמונה שדברים מופשטים או חומריים כוללים גם תכונות שאינן תלויות במציאות החומרית. חלק מהפילוסופים ייחסו למספרים תכונה שכזו; אפלטון גרס כי לכל החפצים יש תכונות כאלו, אותן הוא כינה "אידאות". שיטה זו נקראת גם אידאליזם אפלטוני.
את הזרם הזה ניתן לחלק לשתי תקופות: האידאליזם הטרום קאנטיאנית שמייצגו העיקרי הוא ג'ורג' ברקלי והאידאליזם הטרנסצדנטלי המאוחר יותר שמייצגיו הבולטים: הגל, פיכטה ושלינג.
