אימו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אימו הוא תת-סגנון של ההארדקור פאנק. מאז התחלת הסגנון, סגנון האימו תיאר מספר וריאציות עצמאיות, שקושרו אחת לשנייה בשוגג בגלל שהן בעלות אותו המוצא. בעקבות זאת, השימוש במושג הוביל לוויכוחים מרובים.

במקורו, המושג אימו שומש כתיאור המוזיקה של הסצנה בוושינגטון הבירה באמצע שנות ה-80 והלהקות המקושרות לסצינה זו. בשנים הבאות, המושג אימוקור, שהוא קיצור להארדקור אמוציונלי (Emotional Hardcore), שומש גם לתאר את הסצינה עצמה של וושינגטון הבירה ועוד סצינות רגיונליות שצמחו מהסצינה הזו. המושג אימו בא בעצם מהעובדה שלעתים קרובות, במהלך ההופעה, חברי להקת האימו היו נהיים אמוציונליים באופן ספונטני אך חזק. השמות הנזכרים ביותר מהתקופה כללו את להקות Rites of Spring, Embrace, One Last Wish, Beefeater, Grey Matter, Fire Party, ובמידה מועטה בתקופה מאוחרת יותר, Moss Icon. הגל הראשון של האימו התחיל להעלם אחרי התפרקות רוב הלהקות המעורבות בתחילת שנות ה-90.

בתחילת אמצע שנות ה-90, המושג אימו החל לסמל את סצינת האינדי רוק שהושפעה מלהקות כמו Fugazi, מי שהיו נצר של הגל הראשון של האימו. להקות כמו Sunny Day Real Estate וTexas is the Reason הקימו סגנון יותר אינדי של אימו, יותר מלודי ופחות כאוטי מטבעו מאשר אבותיו הקדמוניים. הסצינה שכונתה כ"אינדי אימו" שרדה עד לשנות ה-90 המאוחרות, מאחר שרוב הלהקות התפרקו או שינו את סגנונם לסגנון יותר מיינסטרים.

כשלהקות האינדי אימו נכנסו למיינסטרים, להקות חדשות החלו לחקות את הסגנון היותר מיינסטרימי, יצרו סגנון מוזיקה שכעת מכונה אימו בפי התרבות הפופולרית. בעוד שאפילו בעבר, המושג אימו שומש כסממן של מגוון רחב של להקות, רוחב הלהקות שמזוהות עם האימו של היום הוא רחב עוד יותר, משאיר את סגנון האימו יותר כסימן היכר כללי מאשר סגנון מוזיקה ספציפי.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 הגל הראשון (1985-1994) 1.2 השפעות מוקדמות של האימו 1.3 הגל שני (1994-2000) 1.4 הגל השלישי (2000-הווה) 2 אימו בישראל 3 הפניות 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] הגל הראשון (1985-1994)

ב1985 בוושינגטון הבירה, איאן מק'קיי וגאי פיקיוטו, ותיקי סצינת הההארדקור בבירה, החליטו להתרחק ממה שהם ראו כאילוצים של הסגנון הבסיסי של ההארדקור ומהאלימות המחריפה בסצינה. הם לקחו את המוזיקה שלהם לכיוון אישי יותר עם הרגשה הרבה יותר אקספרימנטלית כשהתחילו עם Embrace של מק'קיי וRites of Spring של פיקיוטו. סגנון המוזיקה שהתפתח על ידי Embrace וRites of Spring הפך במהירות לסגנון בפני עצמו. (האלבום של Hüsker Dü, Zen Arcade נחשב להשפעה עיקרית על הצליל החדש). כתוצאה מההרגשה המחודשת של אקספרימנטליות וחדשנות מוזיקלית שפיתחה את הסצינה החדשה, קיץ 1985 הפך בקלות לידוע בסצינה כ"קיץ המהפכה" בתרגום חופשי.^{[1] [2]}

תוך זמן קצר, הצליל של האימו בבירה החל להשפיע על להקות אחרות כגון Moss Icon, Nation of Ulysses, Dag Nasty, Soulside, Shudder to Think, Fire Party, Marginai Man ו-Gray Matter, שרובם השתחררו דרך הלייבל של מק'קיי Dischord Records. הגל המקורי של האימו בבירה הסתיים בסוף 1994 עם נפולתם של Hoover.

מקור המושג אימו לא ברור, אך חברי להקת Rites of Spring הזכירו בראיון לFlipside Magazine ב1985 שחלק מהמעריצים שלהם החלו להשתמש במושג כדיי לתאר את המוזיקה שלהם. בתחילת שנות ה-90, היה נפוץ להתייחס לסצינת הבירה המוקדמת כאימוקור, למרות שלא ברור מתי התחיל השימוש במושג.

לאחר שסצינת הבירה התרחבה, סצינות נוספות החלו להתפתח עם צליל ועקרון דומה. בסן דיאגו בתחילת שנות ה-90, Gravity Records שיחררו מספר תקליטים בסגנון האימו. להקות התקופה היו Heroin, Indian Summer, Drive Like Jehu, Angel Hair, Antioch Arrow, Universal Order of Armageddon, Swing Kids ו-Mohinder. בנוסף, בקליפורניה, Ebullition Records שיחררו תקליטים של להקות באותו הזרם, כגון Still Life ו-Portraits of Past, וגם עוד להקות הארדקור פאנק מסורתי, בעלי רקעים פוליטיים וחברתיים משותפים.

באותו הזמן, באזור ניו יורק-ניו ג'רזי, להקות כמו Native Nod, Merel, 1.6 Band, Policy of 3, Rye Coalition, Quicksand ו-Rorschach Rio הצטרפו לזרם. להקות רבות באזור היו מעורבות בסצינת המועדון ABC No Rio בניו יורק, שהיה בעצמו תגובה לאלימות ולסטגנציה בסצינה וללהקות שניגנו בCBCG, אירוע ההארדקור הקטן הנוסף שהתקיים בניו יורק באותם הזמנים. רוב הגל הזה של האימו, במיוחד בסצינת סן דיאגו, החל לנוע לכיוון צורה יותר אגרסיבית וכאוטית של האימו, שכונתה סקרימו.

עם הזמן, הסגנון היותר הארדקור באימו החל להעלם כשרוב להקות המקור המוקדמות התפרקו. לעומת זאת, היבטי הצליל נשארו עם להקות כמו Four Hundred Years ו-Yaphet Kotto. בנוסף, להקות רבות ממשיכות לשקף את הצד של ההארדקור באימו המקורי עד היום, להקות כמו Circle Takes the Square, Hot Cross, City of Caterpillar, Funeral Diner ו-A Day in Black and White.

לאחר התפרקות Embrace ב-1986, מק'קיי הקים את הלהקה רבת-ההשפעה Fugazi, ומיד לאחר מכן הצטרף אליו פיקיוטו. בזמן שFugazi עצמה לא מקוטלגת כאימו בצורה אופיינית, המוזיקה של הלהקה מצוינת כהשפעה ללהקות גל שני פופולריות כמו Sunny Day Real Estate, ^[3] Braid, ^[4] וJimmy Eat World. ^[5]

[עריכה] השפעות מוקדמות של האימו

בקליפורניה, להקות כמו Jawbreaker ו-Samiam החלו לשלב השפעות מ"צליל הבירה" לתוך מסגרת יותר פופית; המוזיקה תוארה על ידי אנדי גרינוולד כ"חתונה רועשת בין המשקל העצבני של ההארדקור, כתיבת השירים הרגישה של הפופ פאנק של קליפורניה, והאומנותיות המיוסרת של האימו של הבירה" ^[6]. להקות אחרות בקרוב שיקפו את אותו החוש של מלודיה מחוספסת, כולל Still Life וGarden Variety.

בנוסף, בשנות ה-90 המוקדמות, להקות כמו Lifetime הגיבו בדרכם לכישלון סגנון הסטרייט אדג' הארדקור של ה-Youth Crew ורצו לחפש כיוון חדש. בזמן שהמוזיקה שלהם הוגדרה לפעמים כאימו, היא הוגדרה גם כהארדקור מלודי. כתגובה לכיוון היותר מטאלי שחבריהם לקחו, Lifetime החליטו בתחילה להאט ולרכך את המוזיקה שלהם ולכתוב בצורה יותר אישית. הלהקה הוסיפה לאחר מכן שילוב של מהירות, אגרסיביות, ומלודיה שהגדירה את הצליל שלהם. הצליל, המילים והסגנון של Lifetime היה שירטוט וירטואלי ללהקות אחרות, כגון Saves the Day, Taking Back Sunday ו-The Movielife.

באופן דומה, להקות כמו Converge, להקה רבת השפעה על המטאלקור המודרני, שאבה השראה מלהקות האימו של החוף המזרחי והוסיפה הרגשה של הזדככות ואינטרוספקטיביות לא אופיינית בליריקס.

[עריכה] הגל שני (1994-2000)

בזמן ש-Fugazi וסצינת Dischord Records החלו להיות יותר ויותר פופולריות בסצינת האינדי המחתרתית של תחילת שנות ה-90, להקות חדשות החלו לצוץ. בשילוב של Fugazi עם השפעות מהפוסט פאנק של Mission of Burma ו-Hüsker Dü, סגנון חדש של אימו התהווה.

גורם המפתח היה כנראה שיחרור האלבום Dairy על ידי Sunny Day Real Estate בשנת 1994. ההצלחה של Sub Pop עם הלהקות Nirvana ו-Soundgarden נתנה ללייבל יכולת להביא את שיחרור הדיסק לתשומת-לב רחבה הרבה יותר מאשר שיחרור אינדי אופייני, שכלל פרסומות רציניות במגזין המוזיקה הנחשב Rollin Stone. התמיכה הגדולה של הלייבל הביאה את הלהקה להופעות טלוויזיוניות, כגון ב"The John Stewart Show". כתוצאה מכך, האלבום קיבל תשומת-לב כלל ארצית רחבה.

בזמן שאנשים רבים החלו ללמוד על הלהקה, במיוחד דרך האינטרנט, הלהקה קיבלה את התיוג אימו. אפילו במקומות שבהם Fugazi לא נחשבו לאימו, הדור החדש של המעריצים לקחו את המושג מסגנון ההארדקור המוקדם לסגנון האינדי הזה של האימו. היה נפוץ ש-Sunny Day Real Estate וחבריהם היו מתויגים כאימוקור. לעומת זאת, כשהתבקשו המעריצים להסביר את האימו, רבים מהם חילקו את הסגנון לשתי סוגים: ההארדקור אימו והאינדי אימו.

בשנים שלאחר מכן, אזורי אינדי אימו רציניים רבים התהוו. הרציני ביותר מביניהם היה במערב התיכון של ארצות הברית באמצע שנות ה-90. רבות מהלהקות הושפעו מאותם המקורות, אבל עם צליל אף יותר עצבני. הסגנון הזה של האימו מיוחס כאימו מערב-תיכוני לפי המיקום הגאוגרפי של הלהקות, כשרבות מהן באות מאזורי שיקגו, קנזס סיטי, אומהה ומילוואקי. הלהקות שתויגו כאימו מערב-תיכוני כללו בין היתר את Boy's Life ו-Cap'n Jazz. בשנים הבאות, להקות כגון The Promise Ring, Braid, Elliott, Bright Eyes, Cursive ו-The Get Up Kids קמו מאותה הסצינה וקיבלו תשומת-לב לאומית.

סצינת פניקס, אריזונה נהייתה סצינה גדולה וזכורה. מושפעים מ-Fugazi ומ-Sunny Day Real Estate, החלו Jimmy Eat World, שניגנו פאנק בהתחלה, להכניס השפעות של אימו למוזיקה שלהם, ולבסוף שיחררו את האלבום Static Prevails ב1996. ניתן לטעון שהאלבום היה תקליט האימו הראשון ששוחרר על ידי לייבל מיינסטרים - Capitol Records, שאצלם חתמו ב1995.

להקות נוספות שהמשיכו את האינדי אימו כללו בין היתר את Christie Front Drive מקולורדו, Texas is the Reason ו-Rainer Maria מניו יורק, Knapsack ו-Sense Field מקליפורניה, Cross My Heart מבלטימור, Mineral מאוסטין ו-Pinebald ו-Jejune מבוסטון.

באופן מוזר, כשהמושג אינדי אימו החל להיות בפי ההמונים, מספר להקות החלו להקרא אימו בגלל הצליל הדומה בין האימו לסגנונם שלהם, להקות שלא היו מתויגות לסצינת האינדי אימו אחרת. הדוגמה המסמלת היא האלבום של Weezer משנת 1996 - Pinkerton, שלאחר כמה שנים, נחשב לאחד האלבומים הבולטים של האימו של שנות ה-90. ^[7]

כשטווח הלהקות הרחב של האימו החל למשוך תשומת לב ברמה לאומית, מספר לייבלי אינדי ניסו לתעד את הסצינה. להקות אימו רבות של שנות ה-90 המאוחרות נרשמו ללייבלי אינדי, שכוללים את Jade Tree Records, Saddle Creek וBig Wheel Recreation. ב1997, Crank! Records מקליפורניה שיחררו אוסף הנקרא (Don't Forget to) Breathe, שכלל שירים של להקות אינדי אימו נזכרות כגון The Promise Ring, Christie Front Drive, Mineral, Knapsack וSeven Story Mountain מאריזונה. ב1998, Deep Elm Records שיחררו את החלק הראשון בסדרת האוספים שנקראה Emo Diaries, שכללה שירים של להקות כמו Jimmy Eat World, Samiam וJejune. ב1999, לייבל האוספים המפורסם משנות ה-70 K-tel שיחרר אוסף אימו שנקרא Nowcore: The Punk Rock Evolution, שכלל שירים של Jawbox, Texas is the Reason, Mineral, The Promise Ring, At the Drive-In, בין היתר.

בזמן שסצינת האימו של שנות ה-90 המאוחרות הייתה ארצית יותר מאשר רגיונלית, לייבלי מיינסטרים החלו להתמקד בהחתמת להקות אימו בתקווה לנצל את הפופולריות של הסגנון. רבות מהלהקות התנגדו לפיתוי והצהירו את הנאמנות שלהם למנטליות העצמאית של הסצינה. להקות מסוימות הבהירו את מה שראו כיחס לא הוגן את ההתרחקות מלהקות כמו Jawbox וJawbreaker שנרשמו ללייבלי מיינסטרים. הקונפליקט הורגש בלהקות אימו שסופן היה בהתפרקות, כמו Texas is the Reason וMineral.

לקראת סוף המאה, המילה אימו צצה במיינסטרים. בקיץ 1998, מגזין Teen People רשם מאמר שהכריז שאימו הוא הסגנון "הבא" של המוזיקה, וציינו את The Promise Ring כלהקה מסמלת. הטבע העצמאי של סצינת האימו נסוג בתשומת לב של המיינסטרים, ולהקות אימו רבות שינו את הצליל שלהם במטרה לבודד את עצמם מהסגנון. בשנים הבאות, Sunny Day Real Estate העדיפו לשנות את הסגנון לכיוון של פרוגרסיב רוק, Jejune כיוונו ל פופ-רוק, ו-The Get Up Kids ו-The Promise Ring שיחררו אלבומים של רוק קל.

בזמן שהאינדי אימו כמעט חדל מלהתקיים בסוף המאה, להקות רבות עדיין הושפעו מהסגנון של Fugazi וHüsker Dü, כגון Thursday, The Juliana Theory ו-Sparta.

[עריכה] הגל השלישי (2000-הווה)

בסוף שנות ה-90, סצינת האימו המחתרתי כמעט נעלמה לגמרי. לעומת זאת, המושג אימו עדיין שומש על ידי תקשורת מיינסטרים, כמעט תמיד בהקשר של להקות משנות ה-90 שנשארו קיימות, כמו Jimmy Eat World.

למרות זאת, לקראת סוף שנות ה-90, Jimmy Eat World התחילו להשתנות לכיוון יותר מיינסטרים. בתחילת הקריירה שלהם הם ניגנו מוזיקה בסגנון אימוקור, אך עד לשיחרור האלבום שלהם ב2001 שנקרא Bleed American, הלהקה כמעט לגמרי איבדה את השפעות האימו שלה. מכיוון שהציבור נהיה מודע למושג אימו וקישרו את הלהקה אליו, הלהקה המשיכה להקרא להקת אימו, למרות ההתנגדויות שלהם. להקות חדשות יותר שנשמעו כמו Jimmy Eat World (ובמקרים מסוימים, כמו להקות אימו מלודי אחרות משנות ה-90 המאוחרות) הוכללו גם הם בסגנון. ^[8]

בשנת 2003 הייתה הצלחה ענקית לסולן כריס קברה, הסולן הקודם של Further Seems Forever, ולפרויקט האישי שלו Dashboard Confessional. המוזיקה של קברה כללה ליריקה מלאה ברגשות. בזמן שהאימו המוקדם כלל ליריקה בכיוון יותר אפל וכואב, הליריקה של קברה עסקה יותר במנצחי ומפסידי האהבה וחוסר היכולת להתמודד. לאימו החדש, שהוא ללא ספק אמוציונלי מאוד, הייתה את ההצלחה הגדולה ביותר בקרב בני-נוער, הרבה יותר מלמקורות הקודמים שלו. ^[9]

בעקבות ההצלחה של Dashboard Confessional ו-Jimmy Eat World, לייבלי מיינסטרים התחילו לחפש אחר להקות בעלות צליל וסגנון דומה. בזמן שלהקות רבות מתחילת ואמצע שנות ה-90 הוכנסו שלא כרצונם תחת המטרייה הרחבה של מוזיקת הגראנג', לייבלים מסוימים רצו לשווק את הצליל החדש תחת המושג אימו.

באותו הזמן, המושג אימו הורחב והפך להיות יותר מסגנון מוזיקלי, מה שהוסיף לבילבול ששורר עד היום סביב המושג. המילה אימו הפכה להיות מקושרת לכל דבר שהיה בו רגש מוחצן. סגנונות אופנתיים והתנהגותיים משותפים אצל מעריצים של להקות אימו החלו להיות מקושרות גם הן למושג אימו. כתוצאה מכך, להקות שהיו מקושרות בצורה כלשהי לטרנד האימו או שהציגו רגש הפכו להיות מקושרות לאימו. ^[10]

בצורה אפילו יותר רחבת ידיים משנות ה-90, האימו כלל בתוכו טווח רחב עוד יותר של להקות, שלהן יש מעט מאוד במשותף. המושג הפך להיות כל-כך רחב ידיים שלהסביר ולקבוע מה היא משמעות המושג נהיה כמעט בלתי-אפשרי.

בצורה נכונה או שגויה, המושג אימו שומש לעתים לתיאור להקות כמו: AFI, Alexisonfire, Brand New, Bright Eyes, Coheed and Cambria, Death Cab for Cutie, Fall Out Boy, From First to Last, Funeral for a Friend, Hawthorne Heights, My Chemical Romance, Panic! at the Disco, Senses Fail, Something Corporate, The Starting Line, Story of the Year, Taking Back Sunday, Thursday, The Usedו Underoath.^[11]

הגדרת להקה כאימו הוא דבר שנתון לוויכוח. מעריצים של הלהקות הנ"ל נרתעו מהשימוש במושג אימו, וניסו להסביר ולהדגים מדוע הלהקה המדוברת היא אינה אימו. במקרים רבים, המושג פשוט הודבק ללהקה בגלל דימיון בצליל, אופנה משותפת, או בגלל פופולריות גדולה בקרב מעריצי האימו, ולא בגלל שהלהקה עומדת בעקרונות ובמאפיינים של הסגנון המוזיקלי.

כתוצאה מהשינויים הרבים של האימו במהלך השנים, נוצר פילוג בין אנשים שמחשיבים אימו כלהקות שונות. אלה שהיו קשורים למקורות ההארדקור נרתעים כשסגנון מוזיקה שונה נקרא אימו. רבים מהמעורבים בטבע העצמאי של הסגנון של שנות ה-80 וה-90 מעוצבנים על הגניבה הברורה של המילה אימו שמטרתה דור חדש של מוזיקת מיינסטרים. למרות הכל, נראה שהתרבות הפופולרית אימצה את כללי המושג הרבה יותר מהמכוון.

בשינוי לא צפוי, סקרימו, תת-סגנון של האימו החדש, השיג פופולריות גדולה אף יותר במהלך השנים האחרונות דרך להקות כמו Thrice וGlassjaw. ^[12] המושג סקרימו, לעומת זאת, שומש בכדיי לתאר סגנון שונה לחלוטין בתחילת שנות ה-90, ולהקות הסקרימו החדש היו דומות יותר לאימו של אותה התקופה. עד היום קיימות סצינות מחתרתיות אחדות של סקרימו אמיתי מסביב לעולם. השימוש החדש במושג סקרימו הוא הסבר נוסף לאיך שהשינויים שעברו על המושגים שקושרו לאימו גרמו לקושי בהגדרת הסגנונות השונים.

הקושי שבהגדרת אימו כסגנון אולי נבע עוד בתחילה. בראיון משנת 2003 של גאי פיקוטו מ-Fugazi ו-Rites of Spring, נשאלה השאלה כיצד הוא הרגיש בנוגע ל"היותו יוצר המושג אימו". הוא הגיב: "אני לא מכיר בעובדה הזאת. מעולם לא הגדרתי את האימו כסגנון מוזיקה. תמיד חשבתי שזה המושג הכי דפוק שיכול להיות. אני יודע שיש את הקטע הנדוש הזה שכל להקה שמקטלגים אותה כאימו - שונאת את המושג. הם מרגישים שזה לא נכון ושגוי. אבל בכנות, חשבתי שכל הלהקות שניגנתי בהן היו להקות פאנק רוק. הסיבה שאני חושב שזה מפגר היא שכאילו מה, הלהקה Bad Brains לא היו אמוציונליים? מה, הם היו רובוטים או משהו? אני לא מוצא את ההיגיון פה."

[עריכה] אימו בישראל

בתרבות הפופולרית בישראל חדרו להקות אימו מחו"ל כמו: "Fall Out Boy" "My Chemical Romane" ו-"Panic At The Disco". עם זאת, בישראל הז'אנר עדיין לא זכה למייצג בולט בתחום המוזיקה הפופולרית, למרות שיש שרואים בחלק מאמני פופ ישראלים כמו נינט כיוצרים ששרים בסגנון בלי להתכוון לכך. בישראל אימצו אנשים שמגדירים את עצמם כ"אימו" את הצבעים המלנכוליים, את הפוני וכמה אלמנטים מתוך הגותיקה, הפאנק והארדקור. כמו כן, ישנן להקות ישראליות לא מוכרות כמו "Anny" ,"This Means You", ו-"Blood Shot Eyes" אשר שרות בסגנון ומגדירות את עצמן כלהקות אימו ומופיעות בארץ.

[עריכה] הפניות

[עריכה] קישורים חיצוניים

• כתבה אודות התופעה, מתוך הארץ
• אתר המסביר על משמעות המושג אימו