אינו לינו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינו לינו (Eino Leino) (6 ביולי 1878 - 10 בינואר 1926), משורר, סופר, מחזאי ומתרגם פיני.
אינו לינו נולד בכפר הבלה שבנפת פלטמו (מחוז קיאני, צפון פינלנד) ב-6 ביולי 1878. אינו לינו, מחדשהּ של השירה המודרנית בארצו ואחד מחשובי היוצרים הפינים בכל הדורות, הוא שם-העט של אָרְמַס אֵינַר לֶאוֹפּוֹלְד לֶנְבּוֹם, בן-הזקונים של שמאי מקרקעין ועקרת-בית, שהיו הורים לעשרה ילדים. כאשר היה לינו בן שתים-עשרה הוא התייתם מאביו, וחמש שנים לאחר מכן איבד גם את אמו. יתמותו המוקדמת הטביעה עליו חותם עמוק, ותחושות העצב והבדידות שליוו אותו במהלך כל שנות חייו מצאו ביטוי אמין ועַז ברבים משיריו. לינו סיים את חוק לימודיו בתיכון בשנת 1895. באותה שנה התחיל ללמוד באוניברסיטת הלסינקי, ושנה לאחר מכן פרסם את ספר ביכוריו, הקובץ "שירי חודש מרץ", ואת המחזה הפיוטי הנאו-רומנטי "הברבור מטּוּאוֹנֶלָה", אשר שילב שירה עממית וסימבוליזם. בתקופת לימודיו באוניברסיטה פרסם את ספרו "מאה שירים ושיר" (1898); כמו-כן ערך עם אחד מאחיו, המשורר קסימיר לינו, את כתב-העת "נִיקִיאַיְקָה" ("העת החדשה"; 1899-1898), אולם אחרי שכתב-העת פשט רגל התרוששו שני האחים ושקעו בחובות כבדים. לקראת סוף המאה התשע-עשרה נטש לינו סופית את לימודיו האקדמיים בלי לסיים את התואר הראשון. למן אותה תקופה ואילך עבד בתור עיתונאי ביומונים הפיניים החשובים "פַּיְוַלֶהְטִי" ("עיתון היום"; 1905-1899) ו"הֶלְסִינְגִין סָנוֹמַט" ("בשׂורות הלסינקי"; 1914-1905) ובתור עורך בכתב-העת "סוּנּוּנְטַי" ("יום ראשון"; 1918-1915). כיוצר התמחה בתיאור עולמות החלום והדמיון, אולם בעת ובעונה אחת היה גם אחד הסופרים הפעילים ביותר בחיי השעה של אומתו, ועד שפינלנד זכתה בעצמאותה השפיעו עמדותיו השפעה מכרעת על עיצוב דעת הקהל בארצו.
נישואי המשורר עלו על שרטון בשנת 1908, ובה בעת התנפצו גם חלומותיו על אורח-חיים בורגני ושלֵו. לפני שיצא למסעותיו בגרמניה ובאיטליה עם חברתו, המשוררת ל' אוֹנֶרְוָה, פרסם היוצר כמה וכמה ספרי שירה מצוינים, ביניהם "זמירות חג השבועות" (1903), "ליל חורף" (1905) ו"קָרָה" (1908), וכן אחדים ממחזותיו החשובים ביותר, למשל "לַלִּי" (1907) ו"מַאוּנוּ טָוַסְט" (1908). גירושיו מאשתו הראשונה נכנסו לתוקפם בשנת 1909, ובאותה שנה ראה אור מחקרו הספרותי החשוב "סופרים פינים". כבר קודם לכן ניהל לינו אורח-חיים בוהמי והיה אחת הדמויות הנודעות ביותר שפקדו דרך קבע את מסעדות הלסינקי ואת מסבאותיה. על אף חשיבותה העצומה של יצירתו הספרותית הענפה ולמרות דעותיו הפוליטיות המתונות, רכש לעצמו אויבים רבים בחברה הגבוהה השמרנית של ימיו. יחסיו הסבוכים והממושכים עם המשוררת המפורסמת ל' אוֹנֶרְוָה, אישה נשואה, עוררו בפינלנד של תחילת המאה העשרים שערורייה, כמוהם כיחסיו עם אשתו של דיפלומט אסטוני, הסופרת אַיְנוֹ קַלַּס, יחסים שנמשכו בין השנים 1916 ו-1919. לינו נשא במשך חייו שלוש נשים: את המתרגמת פְרֶיָה שׁוּלְץ (1910-1905), את נגנית הנבל אַיְנוֹ אִינֶץ קַיַנוּס (1920-1913) ואת הַנָּה לַיְטִינֶן (משנת 1921 ואילך). בתו היחידה נולדה מנישואיו הראשונים.
בין השנים 1908 ו-1909 חי לינו עם המשוררת ל' אוֹנֶרְוָה בגרמניה ובאיטליה, ובמשך רוב אותו זמן עסק ברומא בתרגום הקומדיה האלוהית מאת דַנְטֶה לפינית. עם שובו לפינלנד כתב את שתי יצירותיו החשובות ביותר בסיפורת, הנובלות "כף-דבש" (1914) ו"שחורי" (1916). שתי נובלות אלה ראו אור בתרגום עברי בשנת 2005 בהוצאת כרמל. כמו כן פרסם לינו את סִפרו "דַּקַּר המים המתוקים ודגי הזהב" (1918), יצירה הקרובה לנובלות בעיסוקה בעולם החי, אף שיוצרה התמקד בה בחיי המצולות דווקא. בעשור השני של המאה העשרים כתב גם סדרה של ארבעה רומנים ("עֶבֶד העבודה", 1911; "עֶבֶד הכסף", 1912; "עֶבֶד האישה", 1913; "עֶבֶד המזל", 1913), את ספרי השירה "היום השוקע" (1914), "חן החיים" (1915), "זמירות חג השבועות, חלק ב'" (1916) ו"נֵבל הרוח" (1919) את התסריט "קיץ" (1913) ואת הספר האוטוביוגרפי "תחת פני הכל-יכול" (1917). כמו-כן פרסם תרגומים רבים, ביניהם את התרגום הפיני הראשון של הקומדיה האלוהית (1914-1912).
במהלך מלחמת האזרחים הפינית (1918-1917) בין הצבא האדום – צבא הפועלים והאיכרים, לבין הצבא הלבן – צבא המעמדות העליונים בחֶברה, שהה היוצר בהלסינקי ונקט בדרך כלל עמדות ימניות מתונות. עם ניצחון הצבא הלבן נכזבה אחת ולתמיד תוחלתו לאחדות לאומית, והשפעתו כעיתונאי הלכה והתמעטה. למן שנתו הארבעים (1918) ועד מותו, כעבור שמונה שנים, הוענקה ללינו פנסיה של המדינה הפינית. למרות זאת ועל אף כתיבתו הפורייה הוא סבל בשנות חייו האחרונות מבעיות כלכליות רבות. בשל דיכאונותיו התכופים התדרדר בהתמדה גם מצבו הבריאותי, והוא נפטר בטוסולה (דרום פינלנד) ב-10 בינואר 1926.
המשורר והסופר, שמיזג בשירתו מוטיבים רבים מן השירה העממית של ארצו עם הכתיבה הסימבוליסטית של תקופתו, נחשב עד עצם היום הזה לאחד מגדולי היוצרים בלשון הפינית. בסגנונו המקורי הייחודי הצליח לשלב בין סממני האפוס הלאומי הפיני, הקָלֶוָלָה, לבין יצירה ספרותית מודרנית וחדשנית. רבים מענייני שירתו שאובים מן הפולקלור הפיני העשיר ומושפעים מִטבעהּ הקסום של ארץ אלף האגמים ומחיי הנפש המורכבים של יוצרה, אולם לינו הרבָּה לכתוב ביצירותיו גם על דמויות היסטוריות ואף על ענייני השעה. מכלול יצירתו הענפה מורכב משלושים ושניים ספרי שירה, עשרים וחמישה מחזות, עשרים וחמש יצירות סיפורת ושישה-עשר ספרים מתורגמים. בזכות שליטתו הווירטואוזית בסוגות שונות קנה לינו את תהילתו עוד בחייו. אחרי מותו התפרסמו מהדורות חדשות רבות של כתביו, ויצירותיו אשר העשירו את לשון פינלנד ואת ספרותה הניחו את היסוד לכתיבה המודרניסטית בפינית.
