אלברט פיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלברט פיני (נולד 9 במאי 1936) הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה בריטי. כמו כן, ביים והפיק מספר סרטים. היה מועמד חמש פעמים לפרס האוסקר וזכה שלוש פעמים בפרס גלובוס הזהב על תפקידיו בקולנוע.

תוכן עניינים 1 ראשית הקריירה כשחקן תיאטרון 2 ראשית הקריירה הקולנועית 3 קריירה כמפיק וכבמאי 4 חזרה למשחק בסרטים 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ראשית הקריירה כשחקן תיאטרון

נולד בסלפורד ליד מנצ'סטר. למד משחק בלונדון ב-"Royal Academy of Dramatic Art". במחזורו למדו גם אלן בייטס ופיטר או'טול. הצטרף ללהקת התיאטרון "Birmingham Repertory Company" וערך איתם ב-1956 את הופעת הבכורה שלו על הבמה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו - "קיסר וקליאופטרה". זכה לפרסום ראשון לאחר שב-1958 שיחק במחזה "המסיבה" מול צ'ארלס לוטון. לאחר מכן הצטרף ל"Shakespeare Memorial Theatre" ושיחק, בין היתר, באותלו בתפקיד קאסיו (בבימוי טוני ריצ'רדסון ועם פול רובסון בתפקיד הראשי), בחלום ליל קיץ בתפקיד ליסאנדר (שוב, יחד עם צ'ארלס לוהטון) ובקוריולנוס יחד עם לורנס אוליבייה. פיני זכה להצלחה גדולה כשגילם ב-1960 את דמות הגיבור בהפקה הראשונה של המחזה "בילי בדאי" (Billy Liar).

[עריכה] ראשית הקריירה הקולנועית

הסרט הראשון בו השתתף, ב-1960, היה סרטו של הבמאי טוני ריצ'רדסון, "הבדרן" (The Entertainer), בו שיחק פיני בתפקיד בנו של לורנס אוליביה. פריצת הדרך של פיני בקולנוע הגיעה בהמשך אותה שנה כאשר כיכב בסרטו של קרל רייז, על פי ספרו של אלן סיליטו, "מוצאי שבת ובוקר יום א'" (Saturday Night and Sunday Morning) בתפקיד פועל תעשייתי צעיר קשה יום אך נהנתן שסיסמתו בחיים היא: "What I want is a good time, the rest is all propaganda" . סרט זה, אשר היה אחד מהבולטים בסרטי הגל החדש הבריטי (אשר התפרסם גם בשם "סרטי כיור המטבח"), הביא לפיני הכרה בינלאומית והוא הפך לאחד מהמייצגים הבולטים של תפקיד האנטי גיבור והצעיר הזועם [1].

הסרט הבולט הבא של פיני היה "טום ג'ונס" (Tom Jones). בסרט, אשר בוים על ידי טוני ריצ'רדסון על פי ספרו של הנרי פילדינג, גילם פיני צעיר הולל מן המאה ה-18, אשר גדל כאסופי ובבגרותו מפתה וכובש את נשות המעמד הגבוה [2]. למען תפקיד זה הוא ויתר על התפקיד היוקרתי של לורנס, בסרטו רחב הממדים של דייוויד לין, לורנס איש ערב. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר, בהם: הסרט הטוב והבמאי הטוב. פיני היה מועמד לפרס האוסקר על תפקידו וזכה בפרס גלובוס הזהב בקטגורית "הכוכב החדש של השנה". באותה שנה כיכב פיני גם בבימות ברודווי בהצגה "לותר" על פי מחזהו של ג'ון אוסבורן.

[עריכה] קריירה כמפיק וכבמאי

ב-1964 הוא חבר שוב אל קרל רייז כבמאי ושימש בפעם הראשונה גם כמפיק וגם כשחקן הראשי בסרט "Night Must Fall". ב-1965 הוא הקים, יחד עם השחקן מייקל מדווין את חברת ההפקות "Memorial Enterprises Productions" אשר הפיקה בשנים שלאחר מכן מספר הצגות וסרטים בולטים כמו סרט הבכורה של פיני כבמאי, "Charlie Bubbles" וסרטיו של לינדזי אנדרסון "והיה אם..." (...If) ו-"O Lucky Man". ב-1967 שיחק מול אודרי הפבורן, בסרט שביים סטנלי דונן, "Two for the Road". באותן שנים ואף בשנים שלאחר מכן הקדיש פיני את רוב זמנו לחברת ההפקה שלו. הוא מאס בתדמית שחקן האופי שהודבקה לו מחד ובתדמית סמל המין שדבקה בו מאידך ומיעט בהשתתפות בסרטים.

בתקופה זו, אשר נמשכה, למעשה, עד תחילת שנות השמונים, כיכב פיני בשני סרטים מצליחים. הראשון היה סרט מוזיקלי, "Scrooge", על פי ספרו של צ'ארלס דיקנס מזמור לחג המולד, ופיני שיחק בו בתפקיד אבנעזר סקרוג' הקמצן. על תפקידו זה זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריה "ההופעה הטובה של שחקן בסרט מוזיקלי או קומדיה". הסרט השני היה "רצח באוריינט אקספרס" (Murder on the Orient Express). סרט עתיר כוכבים אשר ביים סידני לומט ב-1974, על פי ספרה של אגאתה כריסטי, בו גילם פיני את דמותו של הבלש הרקול פוארו. על תפקידו זה, הוא היה מועמד לפרס האוסקר. באמצע ובסוף שנות השבעים חזר פיני לעסוק בתיאטרון. הן כבמאי והן כשחקן. בין היתר, הוא שיחק בתפקידים הראשי במחזות: המלט, מקבת', טמבורליין הגדול והדוד וניה.

[עריכה] חזרה למשחק בסרטים

ב-1981 חזר פיני לשחק בסרטים. סרטו הבולט ביותר באותה השנה היה "ימים אחרונים של אהבה" (Shoot the Moon) בבימויו של אלן פארקר, בו שיחק, מול דיאן קיטון, בתפקיד גבר המתקשה להתמודד עם תהליך הפרידה מאשתו ומבנותיו. ב-1982 שיחק בסרט המוזיקלי "אנני" (Annie) וב-1983 שיחק מול טום קורטני בסרט "המלביש" (The Dresser). שני השחקנים היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגורית השחקן הטוב ביותר וזכו לשבחים מפליגים מהביקורת על משחקם.

ב-1984 גילם את דמותו של דיפלומט אנגלי באחד מסרטיו האחרונים של הבמאי ג'ון יוסטון, "למרגלות הר געש" (Under the Volcano) על פי סיפור של מלקולם לורי. בזכות תפקידו זה הוא שוב היה מועמד לפרס האוסקר בקטגורית "השחקן הטוב". ב-1987 שיחק יחד עם מתיו מודין בתפקידים הראשיים בסרטו של הבמאי אלן ג'יי פאקולה, "יתומים" (Orphans). ב-1990 שיחק בתפקיד משנה את מנהיג המאפיה המקומי בעיר אמריקנית, בסרטם עטור השבחים של האחים ג'ואל ואיתן כהן, "צומת מילר" (Miller's Crossing) וב-1992 שיחק בתפקיד משנה נוסף, כשוטר הכפרי בסרט פלייבויס (The Playboys). בשנת 1994 גילם פיני את הדמות הראשית בשני סרטים. הראשון - כמורה פנימיה שנוא ונבגד בסרט גרסת בראונינג (The Browning Version), והשני, ככרטיסן מתוסכל בסרט איש ללא חשיבות (A Man of No Importance).

בשנת 1996 נטל פיני חלק בשתי הפקות טלוויזיה יוקרתיות שביים דניס פוטר, "קריוקי" ו"לזארוס הקר". ב-1997 שיחק בתפקיד האב השתלטן והחשדן בסרט "העלמה מככר וושינגטון" (Washington Square) שהתבסס על עיבוד ספרו של הנרי ג'יימס. ב-1999 השתתף לצידם של ברוס ויליס וניק נולטה בסרט "ארוחת בוקר של אלופים" (Breakfast of Champions), סרטו של הבמאי אלן רודולף המבוסס על ספרו של קורט וונגוט. ב-2000 הופיע בתפקיד משנה בסרט "ארין ברוקוביץ" (Erin Brockovich). ב-2003 שיחק בסרטו של הבמאי טים ברטון, "סיפורי דגים" (Big Fish).

במשך כל הקריירה הארוכה שלו המשיך פיני לעסוק בתיאטרון (הן כבמאי והן כשחקן) והופיע בסרטי ובסדרות טלוויזיה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אלברט פיני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ביוגרפיה (אנגלית)