אנדרסונויל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלא אנדרסונויל בית הסוהר הצבאי ומחנה השבויים הגדול ביותר של קונפדרציית המדינות של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית.
במקום הכלא, ששוכן במחנה סמטר (camp sumter), ניצב כעת האתר ההיסטורי הלאומי באנדרסונויל שבג'ורג'יה. הוא כולל את הכלא עצמו מזמן מלחמת האזרחים, את בית הקברות הלאומי באנדרסונויל שבו קבורים 13,000 מחיילי האיחוד שמתו בזמן שהותם בבית הכלא (בעיקר ממחלות) ואת המוזיאון הלאומי לשבויי מלחמה.
קפטן הנרי וירץ (henry wirz), מפקד המחנה, היה החייל היחיד במלחמת האזרחים האמריקנית שהוצא להורג בעוון פשעי מלחמה.
עד לתום מלחמת האזרחים היה הכלא שייך לצבא הקונפדרציה. לצורך הקמתו פונתה מעצים רצועת אדמה סמוכה לכפר אנדרסונויל (על שמו נקרא המחנה) ששטחה 67,000 מטרים מרובעים (16.5 אקר) וגודרה כעין מכלאה. אסירים החלו להגיע בפברואר 1864, טרם השלמת הבנייה וקבלת אספקה מספקת. במאי עלה מספרם למעל 10,000. ביוני הוגדל שטחו של הכלא לכדי מעל 107,000 מטרים מרובעים ( 26.5 אקרים), על מנת שיהיה סיפק בידו להכיל את השבויים הרבים שנתווספו, אך הצפיפות הוקלה באופן זמני בלבד ובאוגוסט חצה מספר האסירים את רף ה-33,000. לאסירים לא סופק כל מחסה; הראשונים שהגיעו בנו מחסות משאריות של חומרי בנייה מהמכלאה ואחרים בנו אוהלים משמיכות וחתיכות בד זמינות אחרות, או שחפרו בורות באדמה.
בשל המשאבים הדלים של הקונפדרציה, היה נתון בית הסוהר במחסור תמידי של מזון, שאף אם היה בנמצא, איכותו הייתה נמוכה והוא הוכן בצורה עלובה עקב המחסור בכלי מטבח. המים, שאספקתן הוערכה כשופעת כאשר תוכנן הכלא, הזדהמו בגלל הצפיפות והתנאים. במהלך קיץ 1864 סבלו האסירים רבות מרעב, חשיפה לחום ומחלות ובמשך שבעה חודשים מתו כשליש מהם. בסתיו, לאחר נפילתה של אטלנטה, נשלחו כל האסירים שניתן היה לשלחם למילן (Milln), ג'ורג'יה ולפלורנס, דרום קרוליינה.
במהלך המלחמה התקבלו באנדרסונויל 49,485 אסירים, מתוכם מתו 13,000. מקרי המוות הרבים באו בעיקר כתוצאה מן המחלות (שהתגברו בשל הצפיפות הרבה), המחסור במזון במדינות הקונפדרציה, חוסר היכולת של פקידי הכלא לסייע וסירובן של הרשויות הפדרליות לערוך חילופי שבויים. התנאים הקשים לא פסחו על הסוהרים; רבים מהם מתו מסיבות זהות לאלו של האסירים. לאחר המלחמה, נערך משפט צבאי למפקח על בית הסוהר, הנרי וירץ, שבסופו הואשם בגרימת פשעי מלחמה ונתלה ב-10 בנובמבר 1865. הגילויים על הסבל של האסירים היו בין הגורמים שעיצבו את דעת הקהל של מדינות הצפון על הדרום. בסיומה של המלחמה נעשה בית הקברות של האסירים לבית קברות לאומי שמכיל 13,714 קברים, מתוכם 921 מסומנים כ"לא ידועים".
