מלחמת האזרחים האמריקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת האזרחים האמריקנית התנהלה בארצות הברית בשנים 1861 - 1865, בין מדינות האיחוד (25 מדינות צפוניות לקראת סוף המלחמה) למדינות הקונפדרציה (11 מדינות דרומיות, שהודיעו על פרישה מהאיחוד). מדינות הדרום פרשו מהאיחוד בעקבות כוונת המפלגה הרפובליקנית שבראשה עמד אברהם לינקולן לעצור את התפשטות העבדות בטריטוריות המערביות, דבר אשר יכול היה להפר את האיזון בקונגרס האמריקני לטובת הצפון.

הערה: הכינוי "מלחמת אזרחים" למלחמה זו שנוי במחלוקת. מבחינה משפטית, לא הייתה זו מלחמת אזרחים, אלא מלחמת מדינות לכל דבר. 11 מדינות הדרום הפורשות היו - לפחות במשך ארבע שנות המלחמה - מדינות מאורגנות לכל דבר, בעלות טריטוריה, ממשל יעיל, וכל סממני הריבונות. הביטוי "מלחמת אזרחים", המקובל כיום, מבטא את עמדתו של הצפון, לפיה לא מדובר בפרישה אלא במרידה.

תוכן עניינים 1 הרקע לפרוץ המלחמה 1.1 המחלוקת בדבר האיחוד ובדבר העבדות 1.2 ההתפשטות מערבה 1.3 מסע הבחירות של 1860 1.4 החודשים שבין בחירת לינקולן לפרוץ המלחמה 2 המלחמה 2.1 הקרב הראשון בבול ראן 2.2 הקרב על ריצ'מונד 2.3 הדרום תוקף 2.4 פרדריקסבורג, צ'נסלורסוויל וגטיסבורג 2.5 הגנרל גראנט, ה"מסע אל הים" של שרמן ותבוסת הדרום 3 התפתחויות טכנולוגיות במלחמה 4 הגורמים לניצחון הצפון 5 תוצאות המלחמה

[עריכה] הרקע לפרוץ המלחמה

[עריכה] המחלוקת בדבר האיחוד ובדבר העבדות

מלחמת האזרחים האמריקנית מקורה בשתי מחלוקות מהותיות בפניהן ניצבה החברה האמריקאית בראשית דרכה: האחת - המחלוקת בנושא גבולות הסמכות שבין השלטון הפדרלי המבוסס על חוקת ארצות הברית, לבין השלטון המקומי של המדינות המרכיבות את הברית, והשנייה - המחלוקת בקשר למדיניות הפדרלית בעניין העבדות. כתוצאה, נוצר מצב שבו אזור אחד בארצות הברית, שהיה בעל אינטרס כלכלי חזק בהמשך משטר העבדות, קם כנגד שאר המדינה, שלא היה לו אינטרס כלכלי מובהק בקיום העבדות ואף תעב אותה ברמה המוסרית.

המחלוקת בנוגע לעבדות יסודה באימוץ האידאולוגיה השוויונית במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. החוקה, שנוסחה בשנים אלו, כללה סדרה של פשרות, שיסודן באמונה כי משטר העבדות יתפוגג מאליו בסדרה של רפורמות הדרגתיות. כך אכן היה במדינות צפון ארצות הברית, בהן נוסדה מסורת של שחרור עבדים באופן יזום ורצוני על ידי בעליהם, ואף שילוחם בחזרה לאפריקה (כך נוסדה, למשל, המדינה ליבריה).

בשנת 1820 יצרה המהפכה התעשייתית דרישה מוגברת לכותנה, מה שהפך את גידול הכותנה, המבוסס בעיקרו על עבודת עבדים, לעיסוק רווחי במדינות הדרום. התפתחות זו יצרה אינטרס מובהק במדינות הדרום כנגד שחרור העבדים, אך לא השפיעה על הצפון המתועש. בשלב זה החלו מדינות הדרום לפתח אידאולוגיה המגינה על העבדות כזכות חוקתית. בשאר המדינות התפתחה השקפה ליברלית, יחד עם תיעוב דתי ומוסרי עמוק כנגד מוסד העבדות. כתוצאה, נוצרה תנועה חזקה כנגד העבדות, שנשענה על דעת קהל אוהדת.

בשנת 1819 כאשר איש קונגרס צפוני הציע את צירופה של מדינת מיזורי לארצות הברית, עלתה שאלת העבדות במדינה זו, שהביאה ליצירת "פשרת מיזורי". מיזורי התקבלה לאיחוד, כמדינה בה קיימת עבדות, אך העבדות נאסרה בשאר השטח שנרכש מידי צרפת ברכישת לואיזיאנה - המדינות והטריטוריות שמצפון לגבולה הדרומי של מיזורי.

המבנה הפוליטי בארצות הברית, שנוצר על ידי החוקה, הותיר מחלוקות קשות בשאלת היחס בין המדינות המרכיבות את הברית לבין הממשל הפדרלי. על אף שהחוקה הכריזה כי הממשלה הפדרלית היא "עליונה" בנושאים בהם יש לה אחריות, נותרו המדינות אוטונומיות כמעט לחלוטין בניהול ענייניהן הפנימיים, ולהפך, הממשל הפדרלי נותר ללא כל תלות במדינות בניהול ענייניו הוא. המדינות נוהלו על פי חוקות המדינות, ולאלו לא היה כמעט כל קשר לממשל הפדרלי ולדרך בה ניהל את ענייני המדינה.

פוליטיקאים שלהם בסיס כוח ברמת המדינה, אך לא ברמה הפדרלית, היו בעלי עניין ליצור מחלוקת בין הממשל הפדרלי ובין הממשל במדינה, ולבחון ללא הרף את גבולות התערבותו של הממשל הפדרלי בענייני המדינות.

ב-1832 פוליטיקאי מסוג זה, בשם ג'ון קלהון, הוביל את מדינתו, דרום קרוליינה, להכריז כי הבלו הפדרלי (סוג של מס) הוא "כאין וכאפס" בגבולות המדינה. הנשיא אנדרו ג'קסון איים באכיפת החוק הפדרלי באמצעות כוח צבאי (ידועה אמרתו "אם מישהו בדרום קרוליינה ירים אפילו אצבע אחת נגד ממשלת ארצות הברית, מיד אבוא לשם; וכשאבוא, אתלה את האדם הראשון שאתפוס על העץ הראשון שאמצא"). המשבר הסתיים בסופו של דבר בפשרה, ובהקטנת שיעורי המס הפדרלי, אך חולשתו של הממשל הפדרלי מול כוחה של המדינה הופגן ברבים, והרשים רבים מאנשי הדרום. נוצרה בדרום תחושה שהאינטרסים של המדינות הם על פי רוב "דרומיים", בעוד שהאינטרסים של הממשל הפדרלי הם "צפוניים". בשנים שלאחר מכן דוקטרינת ה"כאין וכאפס" של קלהון, נמוגה ובמקומה באה מדיניות של "פרישה" - איום של מדינות בודדות בפרישה מן הברית - שהלכה ונהייתה נפוצה אצל פוליטיקאים דרומיים, ואצל תומכי העבדות.

[עריכה] ההתפשטות מערבה

כאשר גברה הנטייה להתפשטותה של ארצות הברית מערבה, הוביל הדבר לחיכוכים נוספים בדבר העבדות. הדרומיים רצו להקים בשטחים החדשים מדינות עבדים, על מנת לאזן את כוחו הגובר של הצפון, ולמנוע הקמת מדינות "חופשיות מעבדות" בשטחים אלו. ניסיונות אלה נכשלו. קבלתה של קליפורניה ב-1850 כמדינה חופשית מעבדות, הובילה את מדינות הדרום לייאוש. בשלב זה נראה, כי תומכי העבדות קנו שליטה במפלגה הדמוקרטית בעוד שהמפלגה הויגית, שהייתה המפלגה השנייה בגודלה, התפרקה לגורמים. דור הפוליטיקאים, שהגיעו לעמדות כוח לאחר מלחמת 1812 ושכללו אנשים כמו: דניאל ובסטר והנרי קליי, ירד מהבמה הפוליטית. הדמוקרטים זכו בבחירות לנשיאות בשנים 1852 ו-1856, אך הנשיאים הדמוקרטים הצפוניים, שעלו לשלטון בשנים אלו היו חלשים ודלי יכולת. תקופות הנשיאות הכושלות של פרנקלין פירס וג'יימס ביוקנן (הנחשבים לשניים מהכושלים בנשיאי ארצות הברית לדורותיהם), לא הצליחו לכבות את גחלי המלחמה הלוחשות.

נוסחת המפלגה הדמוקרטית לקונצנזוס לאומי בנושא העבדות, נודעה כ"ריבונות העם" ומשמעותה הייתה שאנשים בטריטוריה, העומדת לקראת קבלתה כמדינה לארצות הברית, יהיו חופשיים לבחור בצורה דמוקרטית אם הם רוצים כי מדינתם תהיה מדינת עבדות. ב-1854 הדמוקרטים העבירו בקונגרס את "חוק קנזס נברסקה", שכלל נסיגה מ"פשרת מיזורי", על מנת לנסות את "ריבונות העם" בקנזס. הדבר הביא לפיצול במפלגה הדמוקרטית, שכן קנזס החליטה להיות למדינת עבדים, וכתוצאה מכך מנעו חלק מאנשי המפלגה הדמוקרטית את קבלתה כמדינה לארצות הברית. אירוע זה הוביל, בשנת 1854 לייסודה של המפלגה הרפובליקנית, שהתבססה על מצע המתנגד לעבדות, ואיחדה את הדמוקרטים המתנגדים לעבדות עם שרידי המפלגה הויגית.

בשנת 1857 נערך ניסיון בידי הרוב התומך בעבדות בבית המשפט העליון של ארצות הברית לצמצם את ההגבלות על העבדות, בפסק דין דרד סקוט. דרד סקוט, עבד שחור, נרכש במדינת העבדות מיזורי ולאחר מכן נסע עם אדוניו למדינה החופשית אילינוי ואל הטריטוריה של ויסקונסין. עקב ישיבתו במקומות אלו טען סקוט כי הוא אדם חופשי, אלא שבית המשפט פסק נגדו בעניין זה. "הכושי" פסק בית המשפט העליון, "הוא קניין בעליו, וככזה אין לו זכות להגיש כל תביעה שהיא". כן פסק בית המשפט, כי לממשלה הפדרלית אין כל סמכות לאסור על תושבי המדינות את השימוש בקניינם. תומכי ביטול העבדות נחרדו מפסק הדין והגיבו במילים קשות, אשר גרמו לתומכי העבדות להתבצר בעמדותיהם. אלה טענו כי העבדות היא מוסד משוקץ הנוגד את המוסר האנושי, ואלה דרשו את "הזכויות" שהעניק להם בית המשפט העליון.

עתה הגיעה שורת פעולות דרמטית משני הצדדים, שהגיעה לשיאה בפשיטת מתנגד העבדות ג'ון בראון באוקטובר 1859 על מצבור הנשק הפדרלי בהארפר'ס פֵרִי, ושחרורם של מספר עבדים. בראון נתפס, נשפט ונתלה, אך סיפק לתומכי ביטול העבדות את סמל "הקדוש המעונה" שהיה דרוש להם, ורוחו, כדברי השיר, המשיכה לצעוד קדימה.

משנכשלו מאמצי הדרומיים לצרף את קנזס לארצות הברית כמדינת עבדים, החלו תומכי העבדות בקונגרס להתנגד למספר צעדים, שמטרתם הייתה להרחיב את ארצות הברית מערבה, כולל סלילת מסילת הברזל לכיוון זה, ומתן מענקים למתיישבים. המפלגה הרפובליקנית התאחדה, והטיפה לעקרון מרכזי אחד - שלא להרחיב את השטח בו קיימת עבדות, דהיינו כי מדינות עבדות חדשות לא תיווצרנה במערב, וכי לא תתאפשר לגליזציה של העבדות במדינות בהן היא אסורה. כך נוצרה אחדות אינטרסים בין המתנגדים לעבדות, ובין תומכי ההתפשטות הטריטוריאלית של ארצות הברית לכיוון מערב.

[עריכה] מסע הבחירות של 1860

מסע הבחירות של 1860 הפך למרוץ ארבע ראשי. המפלגה הדמוקרטית התפצלה לשלושה פלגים: בראש פלג אחד עמד סטיבן דאגלס, שתמך באיחוד הברית. בראש הפלג השני עמד ג'ון ברקנרידג', סגן נשיא ארצות הברית ולאחר מכן גנרל בצבא הקונפדרציה ותומך נלהב של העבדות. בראש הפלג השלישי עמד הסנטור ג'ון בל מקנטקי, שאיחד גורמים מן המפלגה הויגית לשעבר, וניסה שלא להציג עמדה כלשהי בשאלת העבדות. אל מול כל אלה התבלט אברהם לינקולן, המועמד הרפובליקני, עורך דין ממדינת אילינוי, אשר הצהיר כי "בית המפולג בתוך עצמו אינו יכול לעמוד", וכי לא ניתן לקיים משטר שחציו עבדות וחציו חופש. על ארצות הברית להחליט, על פי לינקולן, אם יש לעצור את העבדות מלהתפשט, או להתירה בכל המדינות, בצפון ובדרום. מטרתו של לינקולן לא הייתה ביטול העבדות, כי אם צמצומה למקומות בהן הייתה מותרת, ואיסור על הרחבתה. עם זאת היה ברור כי אם לינקולן הרפובליקני יזכה בבחירות, יפרשו מייד מדינות העבדות מארצות הברית.

ב-6 בנובמבר 1860 התקיימו הבחירות, ולינקולן זכה ברוב קולות האלקטורים, וברוב יחסי של הקולות (כארבעים אחוזים) אל מול מתנגדיו המפוצלים.

[עריכה] החודשים שבין בחירת לינקולן לפרוץ המלחמה

ב-20 בדצמבר 1860, זמן קצר לאחר בחירתו של לינקולן (וקודם להשבעתו כנשיא ב-4 במרץ 1861), הודיעה דרום קרוליינה על פרישתה מן האיחוד. מנהיגי דרום קרוליינה חיכו זמן רב לאירוע שיוכל להביא לאיחודו של הדרום אל מול הכוחות המתנגדים לעבדות. ברגע שתוצאות הבחירות היו ודאיות, הכריזה האספה של דרום קרוליינה, כי "האיחוד, שהיה קיים עד עתה בין דרום קרוליינה ובין מדינות אחרות, תחת השם 'ארצות הברית של אמריקה' מבוטל בזאת". ב-1 בפברואר 1861 שש מדינות דרומיות נוספות הלכו בעקבות דרום קרוליינה. ב-7 בפברואר אימצו שבע המדינות הפורשות חוקה זמנית, ואת השם "קונפדרציית המדינות של אמריקה" ובחרו כבירתן את העיר מונטגומרי בירת אלבמה. לקונפדרציה נקבע דגל, וג'פרסון דייויס מונה כנשיאה. מדינות אחדות מהקונפדרציה שמו את ידן על מחנות צבא פדרליים בתחומן. לינקולן עדיין לא הושבע, והנשיא ביוקנן לא נקט בכל פעילות אל מול התחמשותן והתבצרותן של המדינות הפורשות. שר המלחמה של ארצות הברית, פלויד, מנע כל הכנה צפונית למלחמה, בעודו מתיר לנשק ולכוח אדם מיומן "לזלוג" דרומה.

לאחר פחות מחודש, ב-4 במרץ 1861, הושבע אברהם לינקולן לכהונת נשיא ארצות הברית. בנאום השבעתו, הוא הצהיר כי החוקה היוותה איחוד מושלם יותר מאשר הקונפדרציה הרופפת שקדמה לקבלת החוקה, וכי המדינות שקיבלו את החוקה קיבלו מסמך מחייב, ולפיכך פרישת שבע מדינות הדרום הינה "בטלה מבחינה משפטית". הוא הכריז כי אין לו כל כוונה לפלוש למדינות הדרום, אך הוא ישתמש בכוח על מנת לשמור על רכוש פדרלי במדינות אלו. הוא סיים את נאומו בפניה נרגשת לחידוש הברית.

בשלב זה פרשו מן האיחוד רק "מדינות הכותנה": דרום קרוליינה, מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס. מדינות הדרום הנוספות ובראשן וירג'יניה פסחו על שני הסעיפים. פנייתו של לינקולן נועדה אליהם, אך אירוע דרמטי הוביל אותן לכיוון אחר.

בין המחנות הפדרליים, שניסו המדינות הפורשות לשים עליהן את ידיהן, היה גם המחנה בפורט סאמטר, בדרום קרוליינה. מפקד המחנה, מייג'ר (רב סרן) אנדרסון, התבצר וסירב לאפשר לכוחות הפורשים גישה אל מחנהו. ב-12 באפריל 1861 החלו כוחות הדרום, על פי הוראת הנשיא דייויס, להמטיר אש תותחים על המתבצרים. ב-14 באפריל נכנעו אנדרסון ואנשיו, אשר הרעב היה ממילא מביא לכניעתם תוך ימים ספורים. המייג'ר ואנשיו לא נפגעו, אך היריות על פורט סאמטר היו יריות הפתיחה במלחמה. המחסום הפסיכולוגי, שמנע מתושב ארצות הברית לירות על אחיו נשבר.

לינקולן קרא לכל המדינות החברות בארצות הברית לשלוח כוחות לדיכוי המרידה בשבע המדינות הפורשות. מעשה זה הביא לירידתן מהגדר של שאר מדינות הדרום. וירג'יניה ואחריה ארקנסו, טנסי, וצפון קרוליינה הודיעו על פרישתן. מיזורי וקנטקי לא פרשו באופן רשמי, אך פלגים בתוכן הודיעו על פרישה והדבר הוכר על ידי הקונפדרציה. מדינת מרילנד, הגם שהייתה מדינת עבדים וחלק מהדרום, לא פרשה, ולצורך קורות המלחמה היא נמנית על הצפון. בירתו של הדרום עברה לריצ'מונד, וירג'יניה. הייתה זו מכה למאמציו של לינקולן. וירג'יניה הייתה לבה ההיסטורי של ארצות הברית, מולדתו של ג'ורג' וושינגטון. בעיה נוספת הייתה הקרבה הרבה לבירת הצפון - וושינגטון. רק 160 ק"מ הפרידו בין שתי הבירות. כתוצאה מכך, השטח שביניהן הפך ליקר מפז מבחינה אסטרטגית כי כיבוש בירת האויב, היה שלב מכריע לניצחון במלחמה. הצדדים היו עתה ערוכים למלחמה האכזרית מאלו שידעה ארצות הברית מעודה. יחד עם וירג'יניה פרש מן האיחוד גם הקולונל (מאוחר יותר גנרל) רוברט לי שהיה המצביא המוכשר ביותר בצבא ארצות הברית כדי לעמוד בראש צבא הקונפדרציה. לי חוּזר להיות מפקד הצבא בידי שני הצדדים במערכה, אך למרות שהתנגד עקרונית לפרישת מדינות הדרום מארצות הברית (הוא גם התנגד נמרצות לעבדות, ושחרר את כל עבדיו) הוא היה נאמן מאוד למדינת מולדתו וירג'יניה ולכן בחר להנהיג את צבא הדרום. אל לי הצטרף גם סגנו תומס ג'קסון, המכונה "חומת אבן" - "Stone Wall". הודעתו של לינקולן דיברה על "מיליציה של 75,000 איש", המגויסת לתשעים יום בלבד. רבים בצפון ציפו למהלומה קצרה וברוטלית, שתסתמך על כוח האדם והתיעוש העדיפים של הצפון. עד מהרה היה ברור כי פני הצדדים למלחמה ארוכה, אכזרית, ועקובה מדם.

רוב הצבא המקצועי ומרבית הקצונה הבכירה עברה לצדו של הדרום, ולכן התקווה של הדרום הייתה ניצחון מהיר על הצפון, כי היה ברור שהדרום לא יצליח להלחם לעד כנגד הצפון החזק ממנו בהרבה הן בתעשייתו והן בכוח האדם. משתקווה זו נופצה בסדרת קרבות, הדרומיים קיוו לזכות בהכרה מצידה של בריטניה הגדולה וצרפת, מה שלדעתם היה מוביל לעצמאותם.

[עריכה] המלחמה

[עריכה] הקרב הראשון בבול ראן

ערך מורחב – קרב בול ראן הראשון

לאחר שנקבעה בירת הדרום בריצ'מונד, וירג'יניה, נקבע לב המערכה העתידית. כאן, בוירג'יניה, מרחק של כמה עשרות מייל מבירת הצפון, וושינגטון, על נהר הפוטומאק, ייקבע גורלו של הדרום.

על הצומת החשובה במנאסס, על הנהר בול ראן, במרחק של כחמישים קילומטרים מוושינגטון, הלך ונבנה צבא הדרום. הייתה זו התגרות באנשי הצפון, אשר זמנם של "המתנדבים לתשעים יום" שמביניהם הלך ואזל. היה צורך להכות בריכוז זה של אויב קרוב כל כך לבירה הפדרלית. מפקד צבא הצפון, הגנרל אירווין מקדואל, עלה להתקיף את כוחות הגנרלים של הקונפדרציה ג'וסף אי. ג'ונסטון ו פ.ט.ג. ביורגארד. המתקפה נסתיימה במנוסה כללית של כוחות הצפון, שהשאירו אחריהם כמה אלפי הרוגים, ובחרפה של ממש.

לאור התבוסה, ובניסיון למנוע ממדינות נוספות בהן העבדות הינה חוקית לעזוב את הברית, העביר הקונגרס של ארצות הברית החלטה, ב25 ביולי לפיה מטרת המלחמה הינה לשמור על הברית ולא לסיים את העבדות.

[עריכה] הקרב על ריצ'מונד

במקומו של מקדואל הכושל התמנה אחד מן המשובחים שבמפקדי הצפון, מייג'ר ג'נרל ג'ורג' מק'לילן. בתחילה קיבל את הפיקוד על כל צבאות הצפון, אך לאחר זמן מה מונה במקומו מייג'ר ג'נרל הנרי האלק, ומק'לילן מונה למפקד "צבא הפוטומק", הגוף הקרבי המרכזי העומד מול האויב. גנרל חדש, שזמן מה לפני המלחמה יצא לגמלאות, ועתה שב לשירות, בשם יוליסס סימפסון גראנט העניק לארצות הברית את הניצחון הראשון שלה כאשר כבש בחודש פברואר 1862 את המצודות פורט הנרי ופורט דונלסון על נהרות הטנסי והקמברלנד.

מק'לילן התקדם לשערי ריצ'מונד באביב 1862, אך הגנרל רוברט אי. לי הביסו במערכת שבעת הימים. חלק ניכר מכוחותיו של מקלילן הופנו לחיזוק צבאו של הגנרל ג'ון פופ. אולם פופ הוכה באופן מוחץ על ידי לי בקרב בול ראן השני באוגוסט. לי היה מפקד מוכשר ביותר ושני הצדדים במלחמה חיזרו אחריו כדי לצרפו לשורותיהם. אך לי רצה להשאר נאמן למולדתו וירג'יניה והצטרף לשורותיו של צבא הקונפדרציה.

[עריכה] הדרום תוקף

לאחר שהובס צבאו של פופ, הגיע הזמן למתקפה. בארבעת החודשים, שחלפו מאז קיבל לידו רוברט אי. לי את הפיקוד על צבא הדרום העביר את שדה הקרב מאזור ריצ'מונד אל מרחק שלושים ושנים קילומטרים מוושינגטון, תוך שהוא משמיד כוחות צפוניים העולים עליו לרוב ביחס של ארבעה לשלושה, ולעתים פי שניים. בראש 55,000 איש יצא לי בראש "צבא צפון וירג'יניה", חצה את הפוטומק לתוך מרילנד. באותה שעה החזיר לינקולן את הפיקוד על מחנה הפוטומק כולו לידי מק'לילן. בקרב אנטיאטם, ב-17 בספטמבר 1862 ניצח מק'לילן והסיר את הסכנה מן הבירה וושינגטון. צבאו של לי חזר לוירג'יניה.

אנטיאטם נחשבת לניצחון של הצפון כי היא עצרה את פלישתו של לי אל שטח הצפון. אך למעשה הייתה אנטיאטם מעין תיקו רווי דמים. לינקולן ניצל את הניצחון בקרב אנטיטאם, על מנת להכריז על שחרורם של כל העבדים במדינות הדרום המורדות (זאת בעוד שהעבדות במדינות שאינן מורדות, הותרה במקומות בהן הייתה קיימת מלכתחילה - למשל מרילנד). צעד זה לא הותיר לדרום כל אפשרות מדינית לסיום המלחמה. לאחר קרב אנטיאטם היה ברור כי המלחמה תימשך עד להכרעה צבאית.

[עריכה] פרדריקסבורג, צ'נסלורסוויל וגטיסבורג

מק'לילן לא הצליח לנצל את הניצחון שהשיג, על מנת להביא להכרעה במלחמה, על אף שלינקולן האיץ בו להתקדם ולנצל את הצלחתו הצבאית. מק'לילן התקדם באיטיות ובזהירות תוך שהוא נמנע מהתנגשות ישירה עם עיקר הכוחות הדרומיים. לינקולן ראה בכך צעד פוליטי המיועד כנגדו והחליפו בגנרל אמברוז ברנסייד, שהיה להוט לצאת להתקפה ולכבוש את ריצ'מונד. הדרך אל ריצ'מונד הובילה דרך פרדריקסבורג, שם נחל בקרב פרדריקסבורג צבא הצפון את אחת מתבוסותיו המשפילות יותר, וברנסייד הוחלף מייד בגנרל ג'וזף הוקר. הוקר הובס בתורו בקרב צ'נסלורסוויל במאי 1863, והוחלף במייג'ר ג'נרל ג'ורג' מיִד.

עתה הייתה היזמה בידי צבא הדרום, אשר החליט לפלוש לפנסילבניה. לי ראה את תקוותו היחידה של הדרום באילוצו של מחנה הפוטומאק להלחם בתנאים, שיובילו להשמדתו ולהשגת הסדר מדיני, שיביא לסיום המלחמה. כל תוצאה אחרת של מסע המלחמה תביא לתבוסת הדרום. בקרב גטיסבורג בין 1 ביולי ל-3 ביולי 1863 עצר הגנרל מיד את צבאו הפולש של לי, וגרם לו ל-28,000 קורבנות, תוך שהוא מכריח אותו לשוב לוירג'יניה.

[עריכה] הגנרל גראנט, ה"מסע אל הים" של שרמן ותבוסת הדרום

בה בעת שתמרוניו של לי משכו את המלחמה שנתיים, תוך שהם שומרים על הבירה ריצ'מונד ומעתיקים מעת לעת את המלחמה אל שטח האויב, נחלו כוחות הדרום מפלה במערב. הדרומיים גורשו ממיזורי בתחילת המלחמה, ולאחר מכן נפלה טנסי לידי האיחוד בתחילת 1862. התנועה על נהר המיסיסיפי התאפשרה, תוך כדי שמצודות הנהר נופלות בזו אחר זו, וכל זאת בהנהגתו של יוליסס ס. גראנט, אשר זכה בניצחונות בפורט דונלסון, בקרב על שילה, בויקסבורג ובצ'טנוגה, והסיג את כוחות הדרומיים מטנסי. גראנט היה היחיד בין הצפוניים, שהבין את הרעיון של מלחמה טוטאלית והאמין כי רק תבוסתם המלאה של כוחות הדרום תוביל לסיום המלחמה.

בתחילת שנת 1864 קיבל גראנט את הפיקוד על כל כוחות הצפון. הוא הציב את מפקדתו במפקדת צבא הפוטומק, על אף שמפקדו של צבא זה היה הגנרל מיד. נערכו מספר ניסיונות לתמרון על מנת לעקוף את כוחותיו של הגנרל לי, ונערכו מספר קרבות - קרב הישימון, קרב ספוטסילבניה קורט האוס וקרב קולד הארבור. גראנט המשיך ללחוץ על צבאותיו של לי שבנה שורה של ביצורים מריצ'מונד לכיוון העיר פיטרסבורג המרוחקת כ37 ק"מ דרומית לעיר הבירה של הקונפדרציה. פיטרסברג הייתה צומת רכבות חשוב שדרכה זרמה האספקה לריצ'מונד. גראנט הטיל מצור ממושך על העיר ולאחר שורה ארוכה של נסיונות חדירה היא נפלה לבסוף לכוחותיו ב-2 באפריל 1865. משנפלה פיטרסבורג הבין לי שבירת הדרום אבדה למעשה ופינה את כוחותיו מאזור ריצ'מונד לכיוון מערב. בתגובה פתח גראנט במרדף אחרי לי, תוך שהוא מנקה את שארית כוחות האויב מעמק שננדואה.

בינתיים הגנרל הצפוני ויליאם טקומסה שרמן צעד מצ'טנוגה לאטלנטה, תוך שהוא מחריב את כל העומד בדרכו, לאורך כל מדינת ג'ורג'יה. משהגיע לאטלנטה (תוך שהוא שורף אותה), המשיך במצעדו אל הים בסוואנה. צבאו של שרמן השאיר מאחוריו אדמה חרוכה. כאשר פנה שרמן צפונה דרך צפון קרוליינה ודרום קרוליינה על מנת להגיע לוירג'יניה מן הדרום, היה ברור כי גם גורל צבאו של לי נחתם.

ב-9 באפריל 1865, נכנע הגנרל לי לגנרל גראנט בבית המשפט של אפומטוקס. שבועיים לאחר מכן נכנע צבאו של הגנרל ג'ונסטון, שהיה מנותק מצבאו של לי, בצפון קרוליינה. הקרבות כנגד חילות דרומיים מנותקים במקומות כגון טקסס נמשכו למעשה עד חודש יוני.

ב-14 באפריל 1865 נרצח הנשיא לינקולן. הוא זכה לראות בניצחון, אך לא זכה להביא את עמו לקצור את פירותיו. הוא יוחלף על ידי מנהיגים חלשים ומוכשרים פחות ממנו.

[עריכה] התפתחויות טכנולוגיות במלחמה

מלחמת האזרחים האמריקנית נקראת לעתים המלחמה הטוטלית הראשונה בגלל הנטל העצום על הכלכלה והגיוס המסיבי. זאת הייתה המלחמה הראשונה אחרי המהפכה התעשייתית, אשר סחטה כלכלה שלמה של מדינה גדולה. זאת הייתה גם המלחמה הראשונה בין שתי מדינות מתועשות.

הרובה הבריחי הופיע בכמויות גדולות במלחמה זו בפעם הראשונה בהיסטוריה צבאית. מלחמה זו הייתה גם מלחמת החפירות הראשונה. כמו כן מקלעים הוכנסו לשימוש בפעם הראשונה. ארטילריה חרוקת קנה הופיעה בכמויות גדולות בפעם הראשונה במלחמה זו.

בקרב האמפטון רודס ב-1862 התרחש הקרב הימי הראשון בין שתי ספינות משורינות. ה"מוניטור" מצד הצפון וה"וירג'יניה" מצד הדרום. במלחמה זו נעשה שימוש קרבי מוצלח ראשון בצוללת שעה שצוללת דרומית "ה.ל. הנלי" הטביעה ספינת קרב צפונית ליד נמל צ'ארלסטון (אך טבעה על כל מלחיה בחזרה לבסיסה).

מסילת הברזל הייתה חיונית ללוגיסטיקה ונעשה בה שימוש רב בחימוש וציוד הצבאות. רעיון הקשר מומש בעזרת הטלגרף, אשר עזר למפקדה הראשית לשלוט על תנועותיו של שרמן ב"מרוץ אל הים".

[עריכה] הגורמים לניצחון הצפון

• כלכלתו החזקה והתעשייתית של הצפון.
• רשת הרכבות המפותחת בצפון (וחסרונה בדרום).
• אוכלוסייתו הגדולה יותר של הצפון.
• הצפון שמר בידו את צי הסוחר של ארצות הברית, והצליח להטיל מצור ימי הרמטי על נמלי הדרום.
• הצפון גייס לטובתו לוחמים שחורים ועבדים משוחררים.

[עריכה] תוצאות המלחמה

באפריל 1865 הודיעו רוב כוחות הדרום על כניעה. כמה ימים לאחר מכן נרצח לינקולן בידי קנאי דרומי.

מספר האבדות במלחמה זו היה גבוה: 360,000 נפש מהצפון ו-260,000 נפש מהדרום. ניצחון הצפון הביא לידי ביטול העבדות בארצות הברית כולה ולאיחודה של הברית מחדש.

עם זאת, נזקי המלחמה ומשטר הכיבוש הצבאי ששרר למשך מספר שנים נוספות במדינות הדרום הביאו לכדי התמוטטותן הכלכלית, כשעל רקע זה צומחים ועולים באזור זה ארגונים גזעניים דוגמת הקו קלוקס קלאן.