אנטישמיות ברומא העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אנטשימיות ברומא – שנאת ישראל אינה חידוש של ימי הביניים. ניתן למצוא אותה גם בעת העתיקה, בפרט בקרב הרומאים.

בספרות היוונית הקלאסית, זו של אריסטו, דמוסתנס ופיתגורס אין כל עניין ביהודים, לחיוב או לשלילה.

במצרים התפתחו מגמות הלניסטיות אנטישמיות, שבאו לידי ביטוי מובהק בהתעמרות ביהודי אלכסנדריה (ראו גם אגריפס הראשון, קליגולה).

כוהן מצרי בשם מאנתון פרסם במאה ה-3 לפנה"ס חיבור אנטישמי מובהק. הוא תיאר את יציאת מצרים כגירוש היהודים מפני היותם מצורעים. ספרו אפיון איש אלכסנדריה, שמולו כתב יוסף בן מתתיהו את "נגד אפיון" מבוסס על מאנתון.

היהודים זכו לרוב ליחס הוגן ברומא, אם כי גורשו בהזדמנות אחת כשעסקו בגיור ב-139 לפנה"ס.

בנאום בשנת 59 לפנה"ס, שבו הגן על ידידו פלאקוס, שהיהודים כעסו עליו בשל החרמתו כספי מקדש, תקף קיקרו בחריפות את עם ישראל. את כישלונם הצבאי של היהודים הציג כראיה לכך שהאלים אינם אוהבים אותם. הוא ציין את האחדות השוררת בין היהודים לגנאי וכינה אותם "אומה שנולדה לעבדות". יש הרואים במתקפת קיקרו חלק ממלאכתו כפרקליט לידידו ותו לא.

יוליוס קיסר איפשר ליהודים, שלא כקבוצות אחרות, להתאגד.
אוגוסטוס התחשב בשבת ואפשר ליהודים לקבל הקצבות מהקיסר בימים אחרים בשבוע. בימיו נוסדו בתי כנסת ברומא, ואחד מהם אף נקרא על שמו.

בימי טיבריוס השתנתה המגמה. הסנאט הרומי גירש ארבעת אלפים יהודים לסרדיניה להילחם בשודדים. גם קלאודיוס לא אהד את היהודים ונראה ששקל לגרשם מרומא, אך לא עשה זאת בפועל. הוא קישר בינם לבין הופעת הנצרות, שהייתה למורת רוחו. עם זאת היטיב עם יהודי אלכסנדריה, אך דרש מהם שלא ללעוג לאמונתם של אחרים, אחרת ייראה אותם "כמפיצי מגפה מסוכנת".

מנחם שטרן אומד את מספר היהודים ברומא ב-50 אלף מתוך אוכלוסייה של שלושת רבעי מיליון איש.

אחרי המרד הגדול סירבו הקיסרים המנצחים, אספסיינוס וטיטוס, ליטול את התואר "יודאיקוס". נראה כי כל מה שהיה קשור ליהדות נחשב מגונה. יש עדויות מדרשיות על כך שבמחזות הוצגו מסרים אנטישמיים חריפים.

נראה שבתקופת דומיטיאנוס (משנת 81) היו הצקות ליהודים. היו מקרים של הוצאה להורג של רומאים, באשמת התקרבות ליהדות.

טקיטוס (תחילת המאה ה-2) ציין לגנאי את הבדלותם של היהודים, וסבר כי בינם לבין עצמם הם רודפי תאוות מתירניים ביותר. את מנהגיהם ציין כהפוכים למנהגי כל העמים (בין השאר טען שהם סוגדים לראש החמור. סלידתם מחזיר פורשה כחשש להידבק בצרעת, מחלה שאליה הם נוטים), את אמונתם כתפלה ואת המתגיירים תיאר כנחותים. דווקא התנהגותם במרד הגדול לא גונתה על ידו.

עד מרד בר כוכבא הייתה ברומא תנועת גיור המונית, ולפיכך גם אהבת יהודים רבה. דבר זה נפסק אחרי המרד. ידה של הנצרות הייתה על העליונה. אולם היחלשות זרם הגרים הייתה כרוכה גם בהפחתת המשטמה שהופנתה ליהדות בשל השפעתה הגוברת.

היחס לדת ישראל בתקופה שאחר כך עמד בסימן ההתחזקות הנוצרית. רבים מבין הפאגאנים תפסו את היהדות כדת מסורתית ונסבלת לעומת האיום החדש של מאמיני ישו.