פגניות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פגניות הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתאיסטיות, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. התואר "פגני", מלטינית, paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות, שהייתה דת חדשה באותם ימים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המונח
פירוש המונח "פגני" הוא ככל הנראה "כפרי" או "יושב כפר". ברומא העתיקה נפוצה הנצרות בערים הגדולות תחילה. העירוניים היו נוצרים, ואילו הכפריים אחזו עדיין באמונות פוליתאיסטיות. משמעות אחרת של המונח היא "אזרח". הרומאים הנוצרים ראו את עצמם "חיילים בצבאו של ישו הנוצרי", ואת המאמינים בדתות אחרות כ"אזרחים".
[עריכה] פגניות ככינוי גנאי
בשיח הנוצרי ואחר כך בשיח החילוני, המשיך המונח "פגניות" לשמש ככינוי גנאי אתנוצנטרי לאנשים שמנהגיהם נבערים וחשוכים. החל מן המאה ה-18 החל תהליך תביעה מחדש של המושג על ידי מאמינים פוליתאיסטיים מודרנים. כיום נעשה גם שימוש לא שיפוטי במונח, לתיאור דתות פוליתיאיסטיות שונות, עתיקות וחדשות. דתות פוליתיאטיות מודרניות לעתים נקראות דתות נאו-פגניות.
[עריכה] פגניות בתקופת הרנסאנס
בתקופת הרנסאנס נשמעה קריאה לשוב למקורות התרבות הקלאסית של יוון העתיקה ורומא. יחד עם עיון בכתבים קלאסיים וחידוש רעיונות שנשכחו זה מכבר, גילו מספר אינטלקטואלים גם עניין אמנותי באלי הפנתאון של יוון ורומי. ביניהם היה סנדרו בוטיצ'לי ("לידת ונוס", "פרימוורה", "מרס וונוס").
[עריכה] פגניות בתקופה הרומנטית
המשיכה לדתות הטרום-נוצריות נמשכה גם בתקופה הרומנטית שהדגישה שיבה למסורות אותנטיות וחזרה אל הטבע. בתקופה זו התגבר הענייןבפולקלור, אגדות עמים, מיתוסים עתיקים ופולחנים קדומים. כמו כן, נוסדו אגודות לחקר הפולקלור, המאגיה, ומנהגי דת וכישוף פגניים עתיקים. ציירים כגון דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט וג'ון ויליאם ווטרהאוס תיארו ביצירותיהם מגוון סצינות מיתולוגיות ופולקלוריסטיות. גם במוזיקה הקלאסית ניסו יוצרים להתחקות אחר מסורות פגניות, ולבטא את הקשר שלהן לטבע המשתנה. דוגמה ליצירה כזאת היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המתארת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב והאופרות של ואגנר שנסובות סביב המיתולוגיה הנורדית.
[עריכה] נאו פגניות
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתארגן קבוצות שהתעניינו במנהגים פוליתאיסטיים לא רק מבחינה אמנותית או אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה דתית. בין הקבוצות הללו ניתן למנות את מסדר שחר הזהב, ויקה, מסורת פרי ודת האלה. הדתות הנאו פגניות מתאפיינות בדרך כלל בכמיהה לחזרה אל הכפר, הטבע, או אל הערכים הפוליתאיסטיים של יושבי הכפרים בתקופה הטרום-מונתאיסטית.
הדתות הפגניות החדשות אלו הושפעו לא רק מרעיונות פוליתאיסטיים טרום-נוצריים, אלא גם מן הרעיונות הרומנטיים אודות הפגניות והפולקלור האירופי, למשל כתבי מרגרט מורי, רוברט גרייבס, צ'ארלס גודפרי לילנד וג'ורג' פרייזר. חלק מן התאוריות הללו הופרכו מבחינה מדעית, אך הן עדיין משמשות בסיס רוחני לדתות הפגניות החדשות.
