אסמכתא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אסמכתא (במשפט העברי) היא מעשה קניין, אלא שאין לעשייתו הסכמה מוחלטת (בהלכה : "גמירות דעת") מצד אחד הצדדים (או מצד שניהם).
לדין זה דוגמאות שונות מתחומים שונים. למשל, הסכם בין אריס לבין בעל השדה, שאם לא יעבוד האריס בשדה ישלם קנס בערך כספי מסוים, הרי סביר להניח שהאריס לא הסכים לתנאי זה אלא משום שסבר שיעבוד, אבל אילו היה יודע שלא יעבוד בוודאי לא היה מתחייב על סכום זה.
דוגמה אחרת היא "משחק בקוביה" שהוא כינוי חז"לי למשחקי מזל. כאן שני הצדדים אינם נכנסים לסיכון אלא על סמך הנחתם שהם יזכו, שהרי ברור שאילו אחד הצדדים היה יודע שהוא יפסיד, לא היה נכנס למשחק זה.
לגבי פסיקת ההלכה: בתלמוד יש כמה סוגיות שעוסקות בדיני אסמכתא. במסכתות: סנהדרין, בבא מציעא, נדרים, בבא בתרא, ועוד. בחלק מן המקומות נראה ש"אסמכתא קניא" כלומר על אף חוסר ההסכמה המוחלטת לקניין, הוא חל, ובחלק מן הסוגיות נראה הפוך. על כן נחלקו הראשונים מה הדין:
בעלי התוספות הכריעו, כי כדי שקניין שהוגדר כאסמכתא יתפוס, יש צורך בהתקיימות תנאים מסוימים:
- אין הגזמה במושא שעליו סוכם. כלומר, אם למשל, במקרה האריס, הוא יקבל על עצמו קנס הגבוה באופן משמעותי מערך תנובת השדה, הרי אין כאן קניין, מכיוון שברור שהאריס לא הסכים לכך אלא על סמך החישוב שהוא יעבוד בשדה. לעומת זאת אם הוא קיבל על עצמו קנס השווה לערך תנובת השדה אין בעיה כזו.
- גם אם אין סבירות במושא שעליו סוכם, הקניין יחול אם התנאי שגורם לקניין אינו תלוי בצד המתחייב. למשל, במשחקי מזל אין להניח שהצדדים התחייבו על סמך ההנחה שינצחו, שהרי אין הדבר תלוי בהם. וזאת בניגוד לאריס, שהשאלה אם יעבוד או לא תלויה רק בו, ועל כן יש להניח שהוא נכנס להתחייבות על סמך הנחתו שהוא יעבוד. כדעת התוספות הכריע הרמ"א.
הרמב"ם לעומתם מכריע כי כל קניין שתלוי בדברים שעדיין לא קרו, מהווה אסמכתא. ורק קניין מוחלט שחל מיידית, או התחייבות כזאת אינם אסמכתא. כדעתו הכריע השולחן ערוך
דיונים לאורך הדורות התקיימו על נושאים רבים הקשורים לאסמכתא, למשל - קנס על ביטול שידוך, שהיה מקובל מאוד בשנים עברו, האם יש בו אסמכתא או לא. השפתי כהן הסביר, שאין בכך משום אסמכתא, מאחר שהחוזר בו משידוך מבייש את הצד השני, ומן הדין היה ראוי שיפצה אותו, ועל כן אין בהתחייבות זו משום אסמכתא.
מחלוקת אקטואלית בנושא זה פרצה בין הרב הראשי לשעבר אברהם אלקנה כהנא שפירא, לבין הרב עובדיה יוסף, בשאלה האם מותר להשתתף בהגרלות הלוטו. שהרי אדם משקיע את כספו על סמך ההנחה שיזכה, ואם אינו זוכה הרי מפעל הפיס בעצם גזל את כספו. הרב שפירא טען, כי לא רק לדעת התוספות והרמ"א הדבר מותר, שהרי הזכייה אינה תלויה בקונה הכרטיס, אלא שגם לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך הדבר יהיה מותר, מאחר שהקונה כבר השקיע את כספו בכרטיס, ובעצם הוא קנה כרטיס הגרלה, והדבר אינו דומה למשחקי מזל בין שני משתתפים, שבהם עד לתוצאה הסופית הכסף לא יצא מבעלות המפסיד. לעומתו הרב יוסף פסק שהדבר אסור לפי השולחן ערוך, ומותר רק לפי הרמ"א.
עניינים נוספים הנוגעים לדיני אסמכתא בזמננו הם פיצויים על איחורים - כגון איחור במסירת דירה, איחור בביצוע עבודה. יש גישות שונות בין הדיינים, עד כמה ניתן להסתמך על חוק המדינה, על סמך הכלל "דינא דמלכותא דינא", כלומר שלחוקי המדינה יש גם משמעות הלכתית בתנאים מסוימים, ולפיכך הקנס תקף, או שלא. גם כאן יכול להיות הבדל בין מצב שבו הפיצוי תואם את הנזק שנגרם, כמו למשל, על איחור של קבלן - מתן דמי שכירות לתקופה הזו, או פיצוי שאינו תואם - כמו סכום קצוב שאינו מתייחס כלל לתקופת האיחור, כפי שמקובל לעתים.
דיני אסמכתא הם רבים, והפוסקים הרבו לעסוק בהם. בשולחן ערוך הם מרוכזים ב"חושן משפט" בסימן רז.
