אפולו 15
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפולו 15 היה השיגור המאוייש התשיעי מתוך 11 בתוכנית אפולו. החללית שוגרה על גבי טיל סטורן 5 ב־26 ביולי 1971 מכן 39 במרכז החלל קנדי. מודול הירח "פלקון" נחת ב־30 ביולי באזור הנקרא הרי האפנינים, ליד תצורה גאולוגית המכונה "ערוץ הדלי" (Hadley Rille), על הירח.
תוכן עניינים |
[עריכה] המשימה
משימת אפולו 15 הייתה הראשונה משלוש "משימות J", שתוכננו לבצע מחקר במרחק גדול יותר מרכב הנחיתה, לתקופה ארוכה יותר, ולאסוף יותר מידע מדעי, מאשר המשימות הקודמות. משימה זו הייתה הראשונה שנשאה את רכב הירח, שפותח בעלות של 40 מיליון דולר, והגיע למהירות של 16 קמ"ש.
מטרות המשימה היו לסקור את פני הירח, לסקור ולאסוף דגימות קרקע, להתקין ולהפעיל ניסויי קרקע, לבחון את יכולת הציוד של אפולו לספק יכולת שהות ארוכה יותר, פעילות חוץ רכבית ארוכה יותר, וניידות על הקרקע, ולבצע ניסויים וצילומים מתוך טיסה במסלול סביב הירח.
מספר שינויים בוצעו בחללית לקראת משימה זו. הבולט שבהם היה הוספת מודול מיכשור מדעי למודול השירות של החללית, לצורך מחקר מדעי ממסלול סביב הירח. כמו כן בוצעו שינויים שיאפשרו שהות ארוכה יותר על פני הירח, נשיאת יותר מטען מדעי, ונשיאת רכב הירח אל הקרקע.
לאחר השיגור נכנסה החללית, יחד עם השלב השני של טיל השיגור, למסלול סביב כדור הארץ. שעתיים ו־50 דקות אל תוך המשימה, הוצת שלב ה-S-IVB והכניס את החללית למסלול אל הירח. כ־27 דקות מאוחר יותר ניתק מודול השירות והפיקוד מה-S-IVB, התחבר למודול הירח, ואז הוצא מודול הירח מטיל השיגור. לאחר מכן, מיכלי ה-S-IVB רוקנו ומנועי משנה שלו הפנו אותו למסלול התנגשות עם הירח. התנגשות זו הורגשה על ידי הסיסמוגרפים שהונחו על ידי משימות אפולו 12 ואפולו 14. 104 שעות ו־29 דקות לאחר השיגור, נחת מודול הירח כ־300 מטרים ממקום הנחיתה המיועד.
הליכת הירח הראשונה החלה כ־12 וחצי שעות לאחר הנחיתה. לאחר שהוציאו ניסויים מרכב הנחיתה, הוציאו את רכב הירח והשתמשו בו כדי לנסוע אל מכתש אלבו, שם אספו ותיעדו דגימות. לאחר שאספו עוד דגימות וצילומים ליד מכתש סנט ג'ורג', חזרו אל מודול הירח. בסך הכול נסעו בפעילות זו 10.3 ק"מ. לאחר מכן לקחו האסטרונאוטים את ערכת הניסויים והניחו אותה במקום המיועד, כ־110 מטרים מנקודת הנחיתה. גשוש הניסוי לזרימת חום לא הוצב, משום שהקידוח באדמת הירח הסתבר כקשה יותר מן המצופה. הפעילות החוץ רכבית הראשונה ארכה כ־6 שעות ו־33 דקות.
לאחר שהיה של 16 שעות במודול הנחיתה, יצאו האסטרונאוטים להליכת הירח השנייה. פעילות זו החלה בבדיקת רכב הירח, ולאחר מכן יצאו לדרך בת 12.5 ק״מ. הנסיעה החלה במורדות הדרומיים של האפנינים, ממזרח למסלול של הפעילות הראשונה. הם ביקרו במספר מכתשים ונקודות בעלות עניין אחרות, ושבו על עקבותיהם כמעט באותו מסלול בו יצאו. במהלך הנסיעה הם אספו דגימות קרקע וצילמו צילומים. בשובם למודול הירח, חזרו אל ערכת הניסויים, השלימו את הקידוח שלא הצליחו לסיים בפעילות הקודמת, והניחו בתוכו את ניסוי זרימת החום. לאחר מכן שבו אל מודול הירח, והציבו את דגל ארצות הברית. הפעילות החוץ רכבית השנייה ארכה כ־7 שעות ו־12 דקות.
סקוט ואירווין חזרו אל תוך מודול הירח, לשהות של כמעט 14 שעות. הליכת הירח השלישית החלה מעט יותר מאוחר מהמתוכנן, על מנת לאפשר להם מנוחה נוספת. מסיבה זאת, ועקב עיכובים נוספים עם ערכת הניסויים, בוטלה נסיעה מתוכננת לקומפלקס הצפוני. התחנה הראשונה בנסיעה הייתה באתר בו הונחה ערכת הניסויים, כדי לאסוף דגימות עומק של הקרקע. נסיעה זו הייתה מערבית יותר מן הקודמות. במהלכה צולם הקיר המערבי של ערוץ הדלי, בו נחשפו שכבות סלע, ונאספו דגימות עומק מן הקרקע ממספר אתרים. בשובם, החנו את רכב הירח כך שהמצלמה שהותקנה עליו תוכל לצלם את השיגור של מודול הירח בחזרה למסלול, שם יחבור אל מודול הפיקוד. במהלך הפעילות השלישית, נסעו האסטרונאוטים כ־5.1 ק"מ, במשך 4 שעות ו־50 דקות. בסך הכול נסע הרכב כ־27.9 ק"מ, ונאספו 77 ק"ג של דגימות קרקע.
בעוד מפקד המשימה וטייס מודול הירח נמצאים על הקרקע, טייס מודול הפיקוד אלפרד וורדן צילם את פני הירח ממסלול, אסף מידע על ההרכב הכימי של פני הירח, על תהליכים גאולוגים בירח, ובחן מקורות של קרינת גמא וקרינת X.
בסך הכול בוצעו שלוש הליכות ירח במהלך המשימה, בזמן כולל של 18 שעות ו־33 דקות.
במשימה זו תועד לראשונה שיגור מודול הירח בחזרה למסלול - משימה לא טריביאלית, משום שהירח נמצא במרחק כשניית אור מכדור הארץ. כתוצאה מכך, היה צורך לשלוח את הפקודה למצלמה בתזמון הנכון, על מנת שתופעל בעת השיגור. גודל המטען המדעי במשימה זו היה גדול פי שניים מהמטען במשימות הקודמות.
כמעט 67 שעות לאחר הנחיתה, המריא מודול הירח, וחבר אל מודול הפיקוד. לאחר מכן, הושלך מודול הירח אל פני הירח, ופגיעתו הורגשה על ידי סיסמוגרפים שהונחו במשימות קודמות ובמשימה זו.
לפני שהחלו לשוב אל כדור הארץ, הניחו האסטרונאוטים לווין במסלול סביב הירח, שמדד זרמי פלזמה וחלקיקים אנרגטיים, שדות מגנטיים, וסטיות בשדה הכבידה של הירח.
בעודם במסלול אל כדור הארץ, טייס מודול הפיקוד ביצע פעילות חוץ רכבית שנמשכה 39 דקות, במהלכה החזיר אל תוך החללית סרטי הקלטה ובדק את מודול הציוד המדעי.
החללית חזרה לכדור הארץ ב־7 באוגוסט ונחתה באוקיינוס השקט. במהלך הנחיתה כשל אחד המצנחים הראשיים, אך היא נחתה בהצלחה, ונאספה על ידי ספינת הצי "אוקינאווה".
[עריכה] הצוות
[עריכה] דייוויד סקוט
ערך מורחב – דייוויד סקוט
מפקד המשימה. ב-16 במרץ 1966 שוגר עם ניל ארמסטרונג למשימת ג'מיני 8, שהייתה המשימה הראשונה בה התחברו שני כלי רכב חלליים במסלול. היה מפקד מודול הפיקוד במשימת אפולו 9, ששוגרה ב-3 במרץ 1969. לאחר מכן, היה מפקד הגיבוי של אפולו 12. טיסת החלל השלישית שלו הייתה במשימת אפולו 15, ששוגרה ב-26 ביולי 1971. במסגרת משימה זו נחת על פני הירח יחד עם ג'יימס אירווין, וביצע מגוון פעילויות.
[עריכה] ג'יימס אירווין
- ערך מורחב – ג'יימס אירווין
טייס מודול הירח. נולד 17 במרץ 1930, נפטר 8 באוגוסט 1991. בוגר במדעים מהאקדמיה של הצי, 1951. מוסמך במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1957. בתום לימודיו באקדמיית הצי, הצטרף לחיל האוויר. עבר קורס טיס בבסיס חיל האוויר "הונדו" ובבסיס ריס, בטקסס. היה ראש ענף דרישות מתקדמות במפקדת פיקוד ההגנה האווירית. בשנת 1961 סיים את בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר, וב־1963 סיים את בית הספר לטייסי מחקר אירוספייס של החיל. שירת במשרד הפרויקט של פיתוח הטיל AIM-47 פלקון בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון. בחיל האוויר הגיע לדרגת אלוף משנה (קולונל).
נבחר לשירות בנאס"א באפריל 1966. היה חבר בצוות התמיכה של אפולו 10, וטייס גיבוי של מודול הירח באפולו 12. ב־26 ביולי 1971 שוגר למשימת אפולו 15. הוא התפטר מנאס"א ביולי 1972, והקים ארגון דתי להפצת הנצרות בשם "קרן הטיסה הגבוהה" (High Flight Foundation). ביצע שתי נסיעות להר אררט בתורכיה, במטרה למצוא את תיבת נוח. הוא לא מצא אותה.
[עריכה] אלפרד מריל ווֹרדן
- ערך מורחב – אלפרד מריל וורדן
טייס מודול הפיקוד. נולד 7 בפברואר 1932. בוגר במדעי הצבא מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, 1955. מוסמך במדעים בהנדסה אווירונאוטית ואסטרונאוטית והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1963. בתום לימודיו בווסט פוינט, הצטרף לחיל האוויר ועבר קורס טיס. בין מרץ 1957 למאי 1961 שימש כטייס וקצין חימוש בטייסת היירוט ה־96 בבסיס חיל האוויר אנדרוז, במרילנד. בשנת 1963 למד בבית הספר למדריכי טיסת מכשירים בבח"א רנדולף. בפברואר 1965 סיים לימודים בבית הספר האימפריאלי לטייסי ניסוי באנגליה. בספטמבר אותה שנה סיים לימודים בבית הספר לטייסי ניסוי למחקר אירוספייס, ונשאר להדריך בו.
נבחר כאסטרונאוט באפריל 1966. היה בצוות התמיכה של האסטרונאוטים של אפולו 9, וטייס גיבוי של מודול הפיקוד של אפולו 12. בין 26 ביולי ל־7 באוגוסט 1971 היה טייס מודול הפיקוד של אפולו 15.
בין 1972 ל־1973 היה מדען אירוספייס ראשי במרכז המחקר ע"ש איימס של נאס"א, ובין 1973 ל־1975 ראש מחלקת מחקרי מערכות באיימס. בשנת 1975 פרש מנאס"א והיה לנשיא "מאריס וורדן אירוספייס", וסגן נשיא קרן הטיסה הגבוהה, שהקים שותפו למשימת אפולו 15, ג'יימס אירוין. לאחר מכן החזיק במשרות ניהוליות ב"ג'ט אלקטרוניקס אנד טקנולוג'י" ותאגיד בי. אף גודריץ', לפני שפרש לגימלאות בשנת 1996.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אפולו 15 באתר נאס"א
- ערוץ הדלי
- חלק מתוך דו"ח של נאס"א (PDF) הדן במשימה זו (עמ' 2-47)
