בית הכנסת החורבה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת החורבה הוא בית כנסת שנמצא ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בית הכנסת נבנה ונחרב פעמים אחדות ומכאן שמו.
רכישת הקרקע שעליו הוא נבנה נעשתה בתחילת המאה ה-18, על ידי קבוצה בהנהגת רבי יהודה החסיד, ששאף להקים בית כנסת אשכנזי בעיר. זמן קצר לאחר מכן, כנראה עוד בטרם החלו עבודות הבנייה נפטר רבי יהודה, וחסידיו לא הצליחו למצוא מימון להמשך העבודות. המבנה נותר כעשרים שנה כמות שהוא - בנוי בחציו, ולבסוף נהרס על ידי מוסלמים על רקע החובות הכספיים. עקב החובות שנכרכו בבניה זו אף גורשו היהודים האשכנזים מתוך ירושלים, והם הצליחו לחזור אליה רק כאשר הם התלבשו בלבוש המסורתי של היהודים הספרדים.
במהלך המאה ה-19, עם חזרתם של היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים, החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותו של משה מונטיפיורי, וכעבור מספר שנים נחנך במקום בית כנסת גדול ומפואר. בבית כנסת זה שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים בירושלים. ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה בשם "עץ חיים". המבנה עמד על תילו עד מלחמת העצמאות ב-1948 שבה הוחרב בשנית עם כיבוש העיר העתיקה על ידי הירדנים, ומאז לא נבנה מחדש. ראוי להדגיש כי המבנה לא הוחרב בעת כיבוש העיר העתיקה (הלוחמים היהודים הקפידו לא להשתמש במבנה בית-הכנסת לשום צורך צבאי או צבאי-לכאורה, כדי שלא תהייה עילה לתקוף את בית-הכנסת). בית-הכנסת הוחרב שלשה ימים לאחר שהעיר נכבשה על ידי הירדנים - לכבודו של המלך עבדאללה שבא לבקר בעיר.
מבית הכנסת, שעדויות מספרות שהיה מדהים ביופיו, נותרו רק עמודים אחדים, יסודות וקשת ששוחזרה על ידי מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. קיימות תוכניות אחדות לגבי המבנה, ביניהן בנייתו מחדש, והן נמצאות בדיון. בימים אלה מתבצעות במבנה עבודות שיפוץ, שחזור ושיפוץ נרחבות, אשר יביאו בסופו של דבר לפתיחתו המחודשת של המקום כבית כנסת.
בשנת 2006 לרגל תחילת שיקום האתר, הוצא לאור הספר "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" על ידי הרב ליאור זילבר. בספר זה מגולל לראשונה סיפורו של האתר.
בפברואר 2007 הוכתר באקט סמלי הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, כרב בית כנסת החורבה [1].
[עריכה] לקריאה נוספת
- ליאור זילבר: "חצר רבי יהודה החסיד", הוצאה עצמית, ירושלים, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ד"ר אביגיל אורן, בית כנסת החורבה, אתר מט"ח
- תולדות בית הכנסת החורבה, אתר דעת, מתוך כתב העת סיני.