בית קברות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית קברות (או בית עלמין) הוא שטח אדמה ייעודי, שבו נטמנות גופות אנשים לאחר מותם.
עוד משחר הדורות נהוג היה, במרבית התרבויות, לקבור את גופות המתים באדמה. בימי קדם נהוג היה לקבור את פשוטי העם בחלקת אדמה אקראית וזמינה, בעוד שמלכים, בני אצולה ומיוחסים זכו לקבורה בחלקה ייעודית, אישית או משפחתית, בלוויית ציון מבני כלשהו שנועד להנציח את זכרו ומורשתו של המת. בתרבות הכנענית והפיניקית היה נהוג לטמון את אבות המשפחה במערת קבורה, ואחת לשנה לקיים טקס המכונה סעודת מרזח, שבו היו עורכים סעודה במערה ובה השלדים של אבות המשפחה. בימי המשנה היה נהוג בארץ ישראל לקבור את האנשים החשובים בגלוסקמאות במערות קבורה.
בתי הקברות במתכונתם הקיימת היום החלו להיות בשימוש באירופה בתחילת המאה ה-19, עם הוצאת הקבורה מידי הכנסייה והעברתה לרשויות המוניציפליות. צמיחת הערים ואיכלוסן חייבו מציאת חלופה הולמת שתאפשר הקצאת שטחי אדמה נרחבים לקבורה המונית מכובדת, מבלי לפגוע בחיים העירוניים והפיתוח האורבני. לצורך כך יועדו שטחי קרקע בפאתי הערים.
בתי הקברות נחשבים לאתרים שנועדו לספק למת מנוחת עולמים שלווה, ולשמש אתר הנצחה ראוי ומכובד לאלה הרוצים לכבד את זכרו.
מיתוסים רבים ואמונות תפלות נקשרו בבתי הקברות, ברובם מתבססים על הפחד האנושי מן המוות ועל מסורות שונות המאמינות בתחיית המתים או בהיפרדות נשמתו של המת מגופו הגשמי. בתי קברות הצטיירו בפולקלור העממי כמקומות רדופי רוחות רפאים, המועדים לפורענות בעיקר בשעות הלילה, כי משוגעים נוהגים לישון בהם בלילות.
בתי הקברות של הדתות השונות נבדלים בסממנים רבים. בעוד שבתי הקברות הנוצרים לרוב מדושאים ומרווחים, ומעל לקבר מוצב לוח שיש שעליו כתובים פרטי הנפטר, ביהדות נהוג לבנות מצבה מעל כל חלקת הקבר, כשבראשה מוצב לוח שיש.
ביהדות קשור מנהג הקבורה לאמונה בתחיית המתים ובצלם אלוהים שבאדם. גוף האדם ששימש משכן לנשמה אלוהית "נגנז" בכבוד בעפר בתכריכים לבנים, כדין חפצי קודש. מתחם בית הקברות נחשב לאתר מקודש שיש לנהוג בו בכבוד, וישנן הלכות שונות הקשורות למתחם זה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בתי קברות |
