גלוסקמא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גלוסקמא (מיוונית: γλωσσόϰομος - קופסה או תיק) היא תיבה, מבנה, באר או אתר שמטרתו לשמש כמקום מנוחתם האחרונה של שיירי שלד האדם.
השימוש בגלוסקמות החל בתקופת הנחושת, גלוסקמות מתקופה זו מאופיינים בכך שהם בצורת בית, ועשויים חרס או אבן.
בפרס, הזרתוסטראים השתמשו בבאר עמוקה למטרה זו עוד מלפני כ־3000 שנה וקראו לה "אסטודאן" (תרגום מילולי - "המקום לעצמות"). ישנם טקסים ותקנות רבות באשר ל"אסטודאן" בכת הזרטוסטראים. הארים האירנים באזור מרכז אסיה קראו לגלוסקמא "טאנבאר" והשתמשו בה כבר בזמנים עתיקים.
ביהדות של המאה הראשונה, השימוש בגלוסקמאות היה נפוץ בשל המקום המוגבל לקברים. כאשר הגופה הפכה לשלד, נאספו העצמות והוכנסו לגלוסקמא. הגלוסקמא של הכהן הגדול כייפא נתגלתה מהימים ההם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גלוסקמא |
