נשמה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשמה הינה ביטוי פילוסופי לחלק הרוחני שבאדם על פי תפיסות דתיות או רוחניות.
תוכן עניינים |
[עריכה] גישות לרעיון הנשמה
קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין בספרות, בכתבי דת, ובשפה.
נשמה כמהות החיים: על-פי תפיסה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הינו חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו.
נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה הינה ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת הינה יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה הינה הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית.
נשמה כיישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה הינה ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחוייב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקאלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).
ברוב המקרים של תפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות.
ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך.
בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בילבול או שכחה, דבר דומה יש בסוגי זיכרון שאינם צורכים חשמל כדי לזכור נתונים. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה יעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר לפי הדתות השונות הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף. (אגב תהליך של קומה, יכול להיות מוסבר באופן דומה, הנשמה עוזבת את הגוף מפני סיבה כל שהיא ואיננה מוכנה לחזור אליו)
לכן ביהדות יש טקסים שונים סביב הליכתה של הנשמה וחזרתה. בלילה יש תפילה הנקראת "קריאת שמע שעל המיטה" ובה הכנה לקראת העובדה שהנשמה יכולה שלא לחזור, במה שקרוי "מיתת נשיקה". ובבוקר ב'ברכות השחר' אומרים, "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". זו היא תפילת הודיה על חזרתה של הנשמה.
עניין נוסף שמוסבר לפי גישה דתית זו. הוא התהליך של טרנספורציה של רעיון ומחשבה אבסטרקטית שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנויירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ (אלא אם כן אותם פולסים חשמליים לא נוצרו על ידי המחשבה האבסטרקטית אלא להיפך).
תפיסה זו הינה דתית בטבעה (למרות שגם התפיסות האחרות עשויות להיכלל במחשבה דתית מסוימת), שכן היא מחייבת קיום כוחות מטאפיזיים אוטונומיים.
[עריכה] תפיסת הנשמה ביהדות
לפי תפיסת היהדות המקובלת כיום, כפי שהיא מופיעה, בתלמוד, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, האדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה. יש לציין כי גישה זו התפתחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון, פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו דואליזם).
לפי התפיסה הזו, הנשמה הינה חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבע"ח אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים בגלגול נשמות, יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה שהיא עצמותו של האדם ועיקר אופיו יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלוה ממעל" (איוב ל"א ב'). בזכות הנשמה שבאדם האדם יכול להתחבר ולתקשר עם האלוהות האינסופית והלא מוגבלת.
יש המאמינים כי בעת החלימה הנשמה עוזבת חלקית את הגוף ושוכנת באזורי החיץ שבין העולמות.
על פי תפיסה זו, בעת המוות, הנשמה עוזבת את הגוף ומצטרפת לשכון בזיו השכינה, בהתאם להשגיה הרוחניים בעולם הזה. לעתים, נשמות שחטאו נענשות בהתייסרות על אובדן הגוף ונותרות לזמן כלשהו בחיץ בין העולמות (אמונה המקובלת גם בנצרות).
מושג הנשמה התפתח ביהדות וקיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על-פי שבדתות של מצרים העתיקה ומסופוטמיה הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך בספר המתים המצרי, ובחלקים אחדים של עלילות גלגמש), הרי שבתנ"ך אמונה זו כמעט שאינה נזכרת. יוצא דופן הוא המקרה שבו נשמתו של שמואל הנביא הועלתה באוב על-ידי בעלת האוב לפי בקשת שאול המלך (שמואל א' פרק כ"ח מפסוק ג').
התנ"ך מציג עמדה שעל-פיה האדם שונה מבעלי החיים, ויש בו מן האלוהות, למשל בספר בראשית פרק ב' פסוק ז' "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."
בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה: "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".
גישה דומה למותר האדם מן הבהמה מצוי גם בפילוסופיה היוונית.
ביטוי נוסף לרעיון הנשמה כמותר האדם נמצא בספר משלי (פרק כ') "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן"
בתורת הקבלה יש הרחבה ופירוט של הנושא.
על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים, כאשר השניים העליונים קשורים לתופעת הנבואה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. (נר"ן ח"י)
עם זאת, התנ"ך כמעט שאינו מזכיר אפשרות של הישארות הנשמה לאחר המוות (מלבד ספר שמואל א', יש רמז לאפשרות כזאת בספר קוהלת). אין כלל ביטוי לרעיון כי הנשמה נשפטת על מעשיה לאחר המוות (אף כי רעיון כזה מצוי בכתבים מצריים עתיקים). הביטוי הראשון לרעיונות כאלה ביהדות הוא בספרות הבתר-מקראית - בחלק מהספרים החיצוניים ובספרות חז"ל.
ישנם הרבה פירושים בקשר לכוחות האלו. אחד מהנפוצים:
- נפש - היא הכוח הנפשי שמחיה את המערכת הביולוגית והרגשית של האדם. "כי הדם הוא הנפש".
- רוח - היא ההכרה הגלויה של האדם (המחשב) שין קמוצה, (מאינד). התודעה הרגילה של האדם הינה בדרך כלל סובייקטיבית ורלטיבית. "רוח האדם העולה מעלה מעלה".
- נשמה - היא העל מודע העמוק של האדם. הגרעין האישיותי הפנימי שלנו שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה אנו רוצים, נדחפים ועושים כל מיני דברים, שאין אנו מבינים את פשרם. לפעמים היא שולחת לנו רמזים בחלומות. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו.
- חיה - נשמת הנשמה. היא חלק פנימי יותר, שבממד שלנו אנו מחוברים אל הכללות.
- יחידה - יחידה שבנפש, היא ממד פנימי יותר, שבה יש לנו אחדות כוללת עם המציאות.
לפי תפיסות אלו יש באדם רבדים רבדים של "אני-ים" עליונים ותת מודעים, שאחד סמוי יותר ממשנהו ויותר כוללני ומתאחד עם הסביבה והיקום, עד שברמה העליונה והנסתרת ביותר, ישנה התאחדות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין האלוהים.
במקרא ניתן גם למצוא התייחסות לנשמה כאל כל בן אנוש באשר הוא ולאו דוקא אל חלק מסוים באדם, כפי הנאמר (בספר דברים פרק כ טז) "...לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:"
[עריכה] הנשמה בפילוסופיה
הדיון לגבי קיום הנשמה החל כבר בימי הפילוסופיה היוונית. אפלטון טען לקיום הנשמה הנצחית בדיאלוג "מנון" אך היו פילוסופים שהתנגדו לו. אריסטו למשל, סבר שאין נשמה, אך ייחס לכל חומר תכונות "נשמתיות" כרצון ומטרה. בפילוסופיה המודרנית התפתחו שלוש גישות עיקריות:
- המטריאליזם שתומכיו טענים שניתן להסביר את כל פעולות האדם במסגרת של פעולות פיזיקליות וכימיות, לרבות חשיבתו והכרתו של האדם ובעצם אין האדם שונה מכלל החומר בטבע.
- הדואליזם שתומכיו טוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר "חומר רוצה" או "חומר בעל תודעה".
- האידאליזם שתומכיו סבורים שהאדם הוא רק נפש. הם שואלים שאלה פשוטה: איזו הוכחה ישנה לקיום החומר? הרי אנו מכירים רק את התמונות העולות במוחנו, מי אמר שגם קיים שם משהו מציאותי? הסרט מטריקס הוא אינטרפרטציה על רעיון זה.
[עריכה] הנשמה במדע
על פי המדע, הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעיים, שכן הנחת קיומה של הנשמה אינו גורם המנבא את התנהלות העולם, אלא מפרש אותו בלבד. טענות כי נשמה מסוגלת להשפיע באופן ישיר על העולם הפיזיקאלי, בלא שימוש בתיווך של גוף האדם, לא הוכחו מבחינה מדעית.
מסיבה זו, המדע מתייחס לנשמה כאל משהו שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ להסברת החיים או החשיבה. הנחת העבודה של המדען היא שאין נשמה, לא מתוך ידיעה שהיא אינה קיימת, אלא מתוך תפיסה שמחקר מדעי פורה אינו יכול להתחשב בישויות שאינן ניתנות לבחינה באמצעים אמפיריים. מסיבה זו, אין משמעות למושג "נשמה" במחקר המדעי, וכל התאוריות בעניין (כולל זו המטריאליסטית) אינן מדעיות אלא פילוסופיות.
המחקר המדעי בוחן את הקורלציה (הקבלה) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות תאי העצב במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. ההנחה כי יש נשמה המתווכת בין התופעות הפיזיקליות והכימיות למחשבות ולתחושות היא חסרת משמעות מבחינה מדעית, כיוון שאינה ניתנת להוכחה בפרוצדורה מדעית.
פוריותו של המחקר המדעי בשיטה זו ניכרת, למשל, בהתקדמות הטיפול במחלות המשפיעות על מצב הרוח וההתנהגות ("מחלות נפש"). כל עוד שררה ההנחה שמחלות אלו תלויות במידה רבה בנשמה, התקשו רופאים לטפל בהן באופן שיטתי באמצעות תרופות. מחקרים שהתייחסו רק לקורלציה בין מצב הרוח וההתנהגות לתופעות במערכת העצבים, הביא לפיתוח תרופות ואף טיפולים כירורגיה ב"מחלות נפש", גם אם לא הביאו להוכחה או להפרכת קיומה של הנשמה.
לאור כל זאת, הדיון בנשמה כיישות עצמאית, או ככזו שיכולה להתקיים במנותק מהמוח או אחרי הפסקת פעילותו והריסת ריקמותיו, אינו נעשה במישור המדעי, אלא במישור הפילוסופי והדתי, וכאן נכנסת לתמונה אמונתו של האדם. אתאיסטים, למשל אינם מאמינים בגורם רוחני כלשהו לרבות נשמה.
במאות ה-18 וה-19 נעשו ניסיונות מדעיים לכלול את מושג ה"נשמה" במחקר המדעי, באמצעות הנחת גורם מתווך שכונה "אתר" (Aether או Ether). ההנחה הייתה שה"אתר" אינו חומר, אך גם אינו רוח, ויש לו יכולת "להמיר" תחושות ורצונות לתופעות פיזיקליות. הנחת קיומו של ה"אתר" נזנחה לאור העובדה שאין אפשרות לכלול אותו במערכת של מחקר מדעי או אפילו במחקר לוגי, כיוון שעצם הגדרתו כוללת סתירות - אם חומר ורוח מוגדרים כניגודים משלימים, לא ייתכן שישות כלשהי תהיה חומרית ורוחנית כאחד, או בלתי-חומרית ובלתי-רוחנית כאחד.
סוגיית הטיפול במושג ה"נשמה" בפילוסופיה ובמדע נידונה בהרחבה במסגרת מה שמכונה: הבעיה הפסיכופיזית.
[עריכה] ביטויים
- אין לו גרוש על הנשמה - כינוי לאדם ללא אמצעים כלכליים. תפרן.
- לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה (מלכים א פרק יז ) - כמעט מת.
- נשמת הדברים - התוכן הרעיוני שבהם שנותן להם טעם ומשמעות.
- נשמת העולם - האנרגיה של כל היקום שמחיה אותו, בדומה לרעיון הכוח במלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. כך במיוחד בקבלה ישנה השכינה שהיא מקור האנרגיה של כל היקום וכל היצוריים, ומי שמתחבר אליה במוסריותו, זוכה לכוחות על טבעיים, כפי שקורה לאביר ג'די במלחמת הכוכבים.
- גילוי נשמה - התגלות רוחנית פנימית של האדם.
- נשמה שלי - כינוי חיבה עממי.
- החזיר את נשמתו בטהרה - יהודי שנפטר.
- כל עוד נשמה באפו - כל עוד הוא חי.
- נתן את הנשמה - עשה משהו במסירות ובהתלהבות.
[עריכה] ראו גם
