בצקת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בצקת (בלועזית: אדמה, Edema, Oedema) היא הצטברות כמות גדולה מהנורמה של נוזלים בחלל הבין תאי או בחללים הסרוטיים כמו חלל הפריקרדיום (של הלב), החלל הבינפלאורלי (בין קרומי הריאה) והפריטונאום (הצפק, בבטן).
נוזל הבצקת נקרא טרנסודט (Transudate) והוא מתאפיין בתכולת חלבון נמוכה (מעט החלבון שיש בו הוא בעיקר אלבומינים, שהם חלבונים קטנים מאוד), בצפיפות הקטנה מ-1020 גרם למיליליטר ובחוסר נטייה לקרישה. כל אלו בניגוד לאקסודט שבדלקת.
במצב נורמלי, דם עובר בקפילריות (נימים), כאשר לאורך הקפילרי יש שיווי משקל בין הלחצים: בתחילתה יש לחץ הידרוסטטי (נוזלי) גדול הגורם ליציאת הדם (ועמו החמצן) אל הרקמות. ככל שנוזל הדם יוצא, כך גדל הלחץ האונקוטי, שהוא הלחץ אשר מפעילים החלבונים שבדם, בגלל שריכוזם גדל (כמותם נשארת זהה, אבל נפח הנוזל בו הם נמצאים יורד). הלחץ האונקוטי הגבוה גורם למשיכת הנוזל חזרה אל כלי הדם. במקביל יש את מערכת הלימפה, שמנקזת את עודפי הנוזל מהרקמה. כלומר, בצקת יכולה להופיע אם נפגע בלחץ ההידרוסטטי, בלחץ האונקוטי, בניקוז הלימפטי, או באיזון של נפח הדם.
לחץ הידרוסטטי גבוה מדי יכול להיגרם באופן מקומי בגלל בעיה בהחזר הורידי, למשל בטרומבוזה (סתימת של וריד או עורק). לחץ הידרוסטטי גבוה יופיע באופן סיסטמי בגלל כשל לב ימין (אשר יגרום לבצקות ברגליים) או כשל לב שמאל (אשר יגרום לבצקת ריאות). זאת בגלל שהלב לא מצליח "למשוך" את הדם בחזרה אליו.
לחץ אונקוטי נמוך (שלא מצליח "לשאוב" את הדם מהרקמה חזרה לקפילרי) יכול להיגרם עקב חוסר באלבומינים. מחסור כזה יכול להיגרם בגלל אובדן שלהם (למשל בשתן, במחלה הנקראת Nephrotic syndrome (תסמונת כריתת כליה)) או בגלל ייצור מועט או לקוי שלהם (למשל במחלות כבד שונות, או בתת-תזונה).
פגיעה בניקוז הלימפטי תגרום בדרך כלל לבצקות מקומיות. פגיעה כזו יכולה להיגרם בגלל חסימה של צינורות הלימפה עקב דלקת, בגלל מחלות טפיליות שונות שגורמות לחסימה לימפטית, או בגלל הוצאת קשרי לימפה (למשל בניתוחים להוצאת גושים סרטניים, בעיקר בסרטן השד) ובטיפולי קרינה.
פגיעה בכליה (למשל בכשל כלייתי) יכולה לגרום לאגירת מלחים ומים אשר אמורים היו לצאת בשתן ואשר גורמים לעלייה בנפח הדם, להצטברות נוזלים בקפילריות, ולהווצרות בצקת.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
