בתי הכנסת הספרדיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתי הכנסת הספרדיים הם ארבעה בתי כנסת המחוברים זה לזה, והמצויים ברובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים. לעתים מכונים בתי הכנסת, יחד, בשם בית הכנסת יוחנן בן זכאי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
עם סגירת בית כנסת הרמב"ן בצו הסולטן התורכי בשנת 1589 בטענה כי בית הכנסת מפר את תנאי עומר שאסרו על בנייה ושיפוץ בתי כנסת חדשים, לא נותר ברובע היהודי בירושלים בית כנסת, והתושבים נאלצו להתפלל בבתיהם הפרטיים.
רק בראשית המאה ה-17, בנתה קהילה של עולים שהגיעו לעיר לאחר גירוש ספרד בית כנסת חדש בעיר. על מנת להסוות את מיקום בית הכנסת מהשלטונות הוחלט על בחירת מרתף הנמוך מפני הרחוב לצורך הקמת בית הכנסת. בית הכנסת שהוקם נקרא בית הכנסת יוחנן בן זכאי על שם רבן יוחנן בן זכאי שהקים את הסנהדרין ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני.
מאיר בן דב בספרו סבור שאין מדובר בבחירת מרתף לבית הכנסת, אלא שבאותה עת פני הרחוב היו נמוכים יותר, ובתי הכנסת היו בגובה פני הרחוב, ועם השנים נהרסו הבתים סביב בית הכנסת (בניגוד לבתי הכנסת שתוחזקו) ועל ההריסות נבנו בתים חדשים וחוזר חלילה, עד שכיום, בתי הכנסת מצויים מתחת למפלס הרחוב.
מאחר והקהילה הספרדית בירושלים הלכה וגדלה, וקבוצה גדולה של מתיישבים הגיע לעיר מאיסטנבול שבתורכיה, נעשה שימוש במבנה צמוד נוסף החל משנת 1764 ובית כנסת זה נקרא בית הכנסת האיסטנבולי.
בית כנסת נוסף שהוקם בסמוך במאה ה16 היה בית הכנסת על שם אליהו הנביא. במקור שימש בית הכנסת כבית מדרש ושמו היה קהל תלמוד תורה, ורק בחגים שימש כבית כנסת. שמו של בית הכנסת ניתן לו, על פי המסורת, לאחר שביום כיפור אחד בו חסר אדם אחד למניין הופיע איש פלאי והשלים את המניין ונעלם במוצאי יום הכיפורים לאחר תפילת נעילה. אנשי המקום האמינו שאותו איש היה אליהו הנביא. הכיסא בו ישב אותו אדם הוצב בצד הצפוני של בית הכנסת ושימש, על פי האמונה המקומית, סגולה לנשים עקרות להיכנס להיריון.
החצר שבמרכז, בין שלושת בתי הכנסת שימשה כעזרת נשים ואף לבניית סוכה למתפללים, אך עם גידול הקהילה הספרדית הוחלט לקרות את החצר, והיא הפכה להיות בית הכנסת האמצעי המכונה גם בית הכנסת קהל ציון.
בשנת 1835 התיר מוחמד עלי שליט מצרים ששלט בארץ ישראל לשפץ את בתי הכנסת, שלא שופצו מאז הקמתם. כתובת בשער בית הכנסת האיסטנבולי מנציחה שיפוץ זה.
לאחר נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור נשרפו ונבזזו ארבעת בתי הכנסת והפכו לאורוות סוסים. לאחר מלחמת ששת הימים שוקמו בתי הכנסת על ידי האדריכל דן טנאי.
[עריכה] תיאור המבנה
[עריכה] בית הכנסת יוחנן בן זכאי
מבנה בית הכנסת מוארך, ולו (כמו שהיה לבית כנסת הרמב"ן) מבנה ייחודי של ההיכל הכולל למעשה שני ארונות קודש. יש סברה לפיה היה במקור שורת עמודים במרכז בית הכנסת ולכן נבנה גם בו ארון קודש כפול. סברה אחרת היא שמטרת ארון הקודש הכפול להזכיר את בית כנסת הרמב"ן שנעזב.
שמו של בית הכנסת ניתן לו על פי המסורת כי זהו מקום בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי.
בית הכנסת נבנה בשילוב של סגנון אדריכלות גותי וסגנון בניה מורי ספרדי, ושימש את הקהילה הספרדית (ועל כן צורת הישיבה בו - צורת "ח" אל מול ארון הקודש).
עד מלחמת העצמאות היה מונח בבית הכנסת שופר וכד שמן אשר היו מיועדים לאליהו הנביא בבואו לבשר על בוא המשיח. השופר וכד השמן אבדו לאחר שרפת בית הכנסת במלחמת העצמאות בעת נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. כך גם נשרף תחריט העץ שהיה מעל ארונות הקודש, ולאחר מלחמת ששת הימים הוחלף תחריט זה בציורו של הצייר ז'אן דויד. ארונות הקודש שאבדו בשריפה הוחלפו לאחר מלחמת ששת הימים בארונות שהובאו מבית הכנסת בליבורנו שבאיטליה.
[עריכה] בית הכנסת האיסטנבולי
בית כנסת זה נבנה בסגנון בניה איסטנבולי. חלונות שיש המשובצים זכוכית צבעונית המקיפים את כיפת המבנה מאירים את בית הכנסת. כיפת בית הכנסת נשענת על ארבעה עמודי שיש תומכים.
בעת שיקום בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים הוצב בו ארון קודש מאנקונה ותיבה מבית הכנסת בפזארו שבאיטליה.
[עריכה] בית כנסת אליהו הנביא
כמו בית הכנסת יוחנן בן זכאי, כך גם בית הכנסת אליהו הנביא נשרף ונשדד במלחמת העצמאות, וארון הקודש העתיק שהיה בו כמו גם כיסא אליהו הנביא נבזזו על ידי ערבים ומקומם לא נודע. כיום מוצב בגומחא כיסא אליהו הנביא עתיק אבל אחר.
בעת שיקום בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים הוצב בבית הכנסת ארון קודש שהובא לארץ מהעיר פדואה שבאיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] בית הכנסת האמצעי
כאמור, בית כנסת זה היה במקור חצר שבין ארבע בתי הכנסת. בעת קירויו, באמצע המאה ה-19 עוטרה התקרה בסגנון מיוחד על מנת למנוע היווצרות צורת צלב בקמרון שבראש בית הכנסת.
[עריכה] ראו גם
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996
- מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
