גשר ריו-אנטיריו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| גשר ריו-אנטיריו | |
|---|---|
 |
|
| מיקום | מפרץ קורינתוס, בין הפלופונס ליוון היבשתית |
| שנת ההקמה | 2004 |
| מתכנן | ברד מיקאליאן |
| עלות ההקמה | 630 מיליון אירו |
| שימוש | מכוניות |
| אורך | 2,252 מטר (יחד עם גשרי הגישה: 2,882 מטר) |
| גובה | {{{גובה}}} |
| חומרים | |
| מבנה | גשר תלוי |
גשר ריו-אנטיריו הוא גשר תלוי על כבלים, המקשר בין העיר ריו, בצפון הפלופונס, לעיר אנטיריו, הממוקמת מעבר למפרץ קורינתוס, על אדמת מערב יוון. הגשר, שנחנך ב-7 באוגוסט 2004, משפר באופן דרמטי את הגישה לפלופונס, שנעשתה קודם לכן רק דרך מצר קורינתוס.
אורכו של הגשר מגיע ל-2,252 מטר (ויחד עם גשרי הגישה הוא מגיע ל-2,882 מטר) כיוון שהוא מורכב כולו רק מ-4 עמודים ו-5 רשתות כבלי מתכת, הוא למעשה המישור התלוי על ידי כבלים הגדול ביותר בעולם. רוחבו 28 מטר, והוא מורכב מ-4 נתיבי כביש, שניים לכל כיוון, נתיב חירום נוסף ומדרכה להולכי רגל.
שמו הרשמי של הגשר הוא גשר הרליוס טיקופוס על שם ראש הממשלה היווני מהמאה ה-19 שהגה את רעיון בניית הגשר בין ריו ואנטיריו, אולם הטכנולוגיה של אז לא איפשרה זאת.
הגשר נחשב ליצירת מופת ארכיקטונית והנדסית עקב ההתגברות המתוחכמת שנעשתה בבניתו על הקשיים הרבים שעמדו בפני מהנדסי הגשר. קשיים אלה כללו מים עמוקים, חומרי בניין לא בטוחים ליסודות, פעילות סייסמית באזור, וסכנת צונמי והתרחבות מפרץ קורינתוס עקב תזוזת לוחות טקטוניים.
תכנון הגשר החל באמצע 1990, הכנת האתר לבנייה החלה ב-1998, ובניית העמודים התומכים בשנת 2000. ב-2003 הסתיימה בניית העמודים והחלה בניית רשתות הכבלים התלויות ונתיבי התחבורה. ב-21 במאי 2004 הסתיימה הבנייה המרכזית והחל הגימור (יצירת מעקים, מדרכות, צביעה וכו') והכשרת הגשר לעמידה בפני מים וחלודה. ב-7 באוגוסט 2004 נחנך הגשר, שבוע לפני תחילת אולימפיאדת אתונה (2004), ונושאי הלפיד האולימפי היו הראשונים שעברו עליו רשמית.
העלות הכוללת של הגשר הייתה 630 מיליון אירו, ומומנה בחלקה הגדול על ידי האיחוד האירופי, בנייתו הסתיימה לפני לוח הזמנים, שקבע את סיום הבנייה בין סמפטמבר לבין נובמבר 2004.
תכנון הגשר, ורוב בנייתו נעשתה על ידי החברה הצרפתית "vinci", שתתפעל אותו תחת זיכיון דרך חברת הבת שלה "Gefyra"(השם היווני ל מילה "גשר"). שמו של הארכיטקט הראשי הוא ברד מיקאליאן.
עקב המאפיינים המסובכים של האזור נדרשו פתרונות הנדסיים מיוחדים. נסיבות אלא כללו עומק מים של 65 מטר, קרקעית המפרץ שלא יכולה לשאת הרבה משקל וליצור התנגדות מספקת, פעילות סייסמית, התרחבות מפרץ קורינתוס ב30 מילימטר בשנה, והסכנה של תזוזות טקטוניות. כדי להתמודד עם הקשיים יושמו טכניקות מיוחדות. העמודים המרכזים של הגשר לא נבנו על אדמת הים, או נקברו בה, אלא הונחו על מצע של חצץ, שפוזר ושוטח לגובה אחיד על קרקעית הים (משימה מסובכת מאוד בעומק 65 מטר). מטרת מבנה זה היא שבמקרה של תזוזה טקטונית יכלו העמודים לנוע, ללא התמוטטות, על קרקעית הים, בעוד מצע החצץ יספוג אליו את האנרגיה של התנועה. חלקי הגשר מחוברים לעמודים ולכבלים במגבהים ובמרסנים, ובכך מאפשרים לגשר להיות לא יותר מדי נוקשה, דבר שיגרום להתמוטטות ברעידת אדמה, ולא יותר מדי גמיש, מה שיגרום נזק לעמודים, ולבסוף להריסתם. הגמישות של הגשר מאפשרת גם להתגבר על ההתרחבות ההדרגתית והטבעית של מפרץ קורינתוס.
המחיר לנסיעה על הגשר למכוניות פרטיות הוא 9.7 אירו, ולאופנוע - 1.5 אירו.
