ג'ון ד. רוקפלר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון דוידסון רוקפלר (8 ביולי 1839 - 23 במאי 1937), קפיטליסט ויזם אמריקני. רוקפלר ידוע במיוחד בזכות התפקיד המרכזי שמילא בראשית ימיה של תעשיית הנפט ובזכות ייסוד חברת סטנדרד אויל (כיום אקסון-מוביל). בזכות פיקחותו העסקית הוביל רוקפלר את "סטנדרד אויל" למעמד חברת זיקוק הנפט המובילה בעולם וצבר עושר רב. אחרי פרישתו מעסקים חילק רוקפלר את רוב העושר שצבר והפך גם לנדבן נודע.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנים ראשונות
רוקפלר נולד בריצ'פורד שבמדינת ניו יורק, בן שני מששת ילדיהם של וויליאם אייברי ("ביל") רוקפלר (1810 - 1906), סוחר נודד ב"תרופות" ותכשיטים זולים, ואלייזה דייווידסון (1813 - 1889), בפטיסטית אדוקה. בשנת 1853 עבר רוקפלר עם משפחתו להתגורר בבית אחות אביו וגיסו בסטרונויל, פרוור של קליבלנד שבמדינת אוהיו.
בשנת 1855, חודשיים לפני שהשלים את לימודי התיכון שלו, עזב רוקפלר בן ה-15 את לימודיו ועבר ללמוד בבית ספר מקצועי, שם למד ניהול חשבונות, כתיבה תמה (כישור נדרש בניהול חשבונות), בנקאות וחוק מסחרי. ב-26 בספטמבר 1855, בגיל 16, קיבל רוקפלר את עבודתו הראשונה כעוזר למנהל חשבונות בחברת היואיט וטאטל. רוקפלר המשיך לחגוג את "יום העבודה" הראשון שלו מדי שנה במהלך חייו. שכרו היה 15 סנט ליום (בערך 10 דולר בערכים של היום). רוקפלר חסך כל אגורה מיותרת ושלוש שנים אחרי כן כבר גייס די הון כדי להכנס כשותף בחברת קלארק ורוקפלר.
בשנת 1863 נכנס רוקפלר לעסקי הנפט יחד עם שותפו מוריס קלארק ושותף שלישי, סמואל אנדרוז. החברה שהקימו בנתה מזקקת נפט ב"המישור", האזור התעשייתי הפורח של קליבלנד. נפט וזיקוקו היו אז תעשיות צעירות. בשנת 1855, רק שבע שנים לפני כן, הצליח בנג'מין סילימן (Silliman), פרופסור לכימיה באוניברסיטת ייל לזקק נפט גולמי ולהפיק קרוסין, שהתברר כחומר טוב יותר למאור משמן הלווייתנים שהיה מקובל אז. תוצרי לוואי אחרים של הזיקוק היו שמן סיכוך, גזולין ופרפין, שהתאים מאוד לייצור נרות.
הנפט בתקופה ראשונית זו היה, כלשונו של עיתונאי אחד, "חדשות טובות ללווייתנים", אבל חדשות טובות לא פחות ליזמים. חסמי הכניסה לתחום היו נמוכים מאוד: עלות ציוד קידוח הייתה פחות מאלף דולר ומחירי האדמות שבהן היה נפט היו זולים יחסית. הרווחים, במיוחד בגלל התנודות החריפות בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, היו גבוהים מאוד. נפח אחד, לדוגמה, השתמש בציוד קידוח בשווי מאתיים דולר וקדח לעצמו רווח של מאה אלף דולר. אחרים, גרפו אפילו יותר. גם הסיכונים היו גבוהים, אך אלו לא מנעו מ"הבהלה לנפט" באזור פנסילבניה להזרים לאזור אלפי קודחים ומזקקים קיקיוניים.
[עריכה] סטנדרד אויל
רוקפלר נרתע מכניסה לעסקי הפקת הנפט והעדיף, במקום, להתמקד בזיקוקו בלבד. שתי הבעיות העיקריות עמהן התמודד היו הבזבוז העצום בתהליך הזיקוק ומחירי הנפט הגבוהים מדי. באופן רגיל, נהגו הקודחים והמזקקים לזקק את הנפט באופן הגס ביותר, כאשר הם מנצלים רק את הקרוסן שהופק בזיקוק (בערך 60 אחוז מכלל התכולה) ולשפוך את השאר, גזולין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה.
רוקפלר ואנדרוז פיתחו שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: גזולין שימש לדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, נפטא הועבר למפעלים מופעלים בגז, שמן סיכוך, וזלין ופרפין לנרות, וכן הלאה. רוקפלר ושותפיו הצליחו גם להפחית את העלויות בדרכים אחרות כמו, לדוגמה, בניית חביות הנפט בעצמם במקום בסיוע יצרן חביות, עם קיצוץ העלות מגובה של 2.5 דולר ל-96 סנט.
יעילותם הרבה יותר של רוקפלר ואנדרוז השתלמה במהירות. בשנת 1865 רכש רוקפלר את חלקו של שותפו קלארק, שילם 75,500 דולר עבור נתח גדול יותר במזקקה נוספת וכונן עם אנדרוז שותפות שהפכה לחברת הזיקוק הגדולה בקליבלנד. בשנת 1867 התרחב העסק שוב עם רכישת המזקקה של אחיו של רוקפלר, וויליאם, ועם הצטרפותו של הנרי מוריסון פלגלר לשותפות. בשנת 1870 צרפו רוקפלר, פלגלר ואנדרוז את סטיבן ו. הרקנס, בעל מזקקה נוסף, ועם הון של מליון דולר הקימו את סטנדרד אויל, כשרוקפלר משמש נשיאה. אותה עת, הייתה זו כבר החברה הגדולה ביותר באוהיו ושלטה ב-10 אחוז מסך כל זיקוק הנפט בארצות הברית.
סטנדרד אויל המשיכה להתפתח במהירות, כשהיא מצליחה להפיק 300 מוצרי לוואי מכל חבית נפט ובמקביל להוריד את מחירי הקרוסין, התוצר העיקרי של הזיקוק. נתח השוק של החברה בשוק זיקוק הנפט עלה מ-4 אחוז בשנת 1870 ל-80-85 אחוז בשנת 1880 וקרוב ל-90 אחוז במהלך שנות התשעים של המאה התשע עשרה. מחיר הקרוסין, במקביל, ירד מ-58 ל-26 סנט לגלון קרוסין בין 1865 ל-1870) והמשיך לצנוח ל-8 סנט בשנת 1885 ו-5.91 סנט לגלון בשנת 1897.
בשנת 1872 היה רוקפלר מעורב בשערוריית "חברת שיפור הדרום", יוזמה של תום סקוט מ"רכבת פנסילבניה" (PRR), שהבטיחה לרוקפלר הנחות והטבות סודיות. התוכנית נחשפה עוד בטרם הופעלה ועוררה מחאות קשות בקרב מזקקים אחרים, לא בשל ההטבות (שכן הטבות מיוחדות ניתנו על-ידי כל חברות הרכבות למובילי מטען גדולים) אלא בגלל היותן סודיות, ועל כן לא נגישות לאחרים. צריך לציין, עם זאת, כי כאשר הציע קומודור ונדרבילט, שעמד בראש "ניו יורק סנטראל", הנחה זהה לכל מי שיבטיח לו הובלה בהיקפים דומים, לא הייתה חברה אחרת שנענתה להצעה.
סטנדרד אויל המשיכה להתרחב ולרכוש דומיננטיות בשוק זיקוק הנפט, כשהיא מצרפת חברות נוספות בתחום זיקוק הנפט, עמהן נמנו גם כמה מן המובילים שבמוחים נגד תוכנית ההנחות, כמו צ'ארלס פראט והנרי ה. רוג'רס. האחרונים, הפכו אחרי הצטרפותם לממלאי תפקידים מרכזיים בחברה. החברה גם החלה מתפשטת ברחבי העולם, תוך תחרות עזה עם רוסיה, שבה התגלו בבאקו בשנת 1885 מרבצי נפט עשירים ואיכותיים בהרבה מכל אלו שהיו מצויים בארצות הברית.
התרחבותה המתמדת של סטנדרד אויל עוררה התמרמרות אצל מתחריה, במיוחד אלו שפשטו את הרגל בגלל חוסר יעילות במאבק בחברה. הנרי דמרסט לויד, שאחיינו היה איש נפט ממורמר, כתב ספר בשם "עושר כנגד העם" (Wealth Against Commonwealth) בשנת 1894, בו גינה את רוקפלר. השפעה גדולה עוד יותר הייתה לספר "ההיסטוריה של חברת סטנדרד אויל" שכתבה אידה טַרְבֶּל, שאביה ואחיה היו מפיקי נפט מפנסילבניה, שפשטו את הרגל.
הטיעון המרכזי של טרבל בסדרת המאמרים שהובילה לספר בין 1902 ו-1904 היה שרוקפלר ניהל את עסקיו ביעילות רבה, ניצל כל הזדמנות בשוק או חולשה של יריביו העסקיים, קנה את העסקים המפסידים בתחום והגביר את הצלחתו. האשמתה העיקרית הייתה שרוקפלר וסטנדרד אויל הצליחו יותר מכל מזקק אחר בהשגת הנחות בהובלת הנפט אחרי הזיקוק.
טענות אלו נוספו לאווירה ה"אנטי-טרסטית" שהחלה גואה בארצות הברית החל בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה והגיעה לשיא אחרי שטדי רוזוולט בעל תדמית "שובר הטרסטים" הפך לנשיא בשנת 1901. למרות שבמקביל, החל מסוף שנות התשעים, איבדה סטנדרד אויל בהדרגה את שליטתה, שצנחה ל-64 אחוז בלבד משוק זיקוק הנפט, ואף שלמעשה לא ניתן היה להראות כי המונופול בתחום הזיקוק גרם להיעלמות התחרות או לפגיעה בצרכנים (מחיר הנפט צנח בעקביות במהירות רבה יותר ממדד המחירים הכללי), הורה בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1911 על פירוק החברה ל-37 חברות משנה.
רוקפלר עצמו פרש מעיסוק פעיל בחברה בשנת 1895, שש עשרה שנים לפני כן, אף כי שימר את התואר הרשמי של נשיא עד שנת 1911. עיקר פעילותו בשנים שאחרי פרישתו הוקדשה למעשי צדקה. ההערכה היא כי עד למותו תרם רוקפלר סכום של כחצי מיליארד דולר (שווה ערך לכ-70 מיליארד דולר בערכים של היום). רוקפלר גם העניק מתנות בערך רב לבני משפחתו, בעיקר בעשור האחרון לחייו, ובמותו בגיל 98, בשנת 1937 נותר בידו רק חלקיק קטן מעושרו.
[עריכה] משפחתו
רוקפלר נישא בשנת 1864 כאשר היה בן 25, ללורה סלסטיה (סטי) ספילמן, מורה מקליבלנד (1839-1915). לזוג נולדו שישה ילדים: בסי (1866-1906), אליס (1869 - 1870) שמתה כעבור זמן קצר, אלטה (1871 - 1962, אדיט (1872 - 1932) וג'ון ד. רוקפלר, הבן (1874 - 1960).
[עריכה] לקריאה נוספת
- Chernow, Ron. Titan: The Life of John D. Rockefeller, Sr. New York: Random House, 1998. ISBN 0679438084.
- Burton W. Folsom, Jr., The Myth of the Robber Barons, Young America.
