שריון גוף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגינה על חלקי גופו. העקרון של השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ (כלי נשק חדים) לחדור בעדו ומתחתיו שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם. השריונות היו נפוצים במלחמה במשך אלפי שנים והתפתחו עם גילוי טכנולוגיות חדשות של הנדסת חומרים כגון תפירת עורות, עיבוד מתכת וחומרים מרוכבים.
תוכן עניינים |
[עריכה] שריון בעת העתיקה
העדויות הראשונות להפעת השריון מקוטעות. לא ברור מי התחיל להשתמש בו לראשונה ומתי. יחד עם זאת, יש עדויות מוצקות להופעת שריון במהלך האלף הרביעי לפנה"ס בממלכת שומר בה היה חיל רגלים כבד שעטה שריון רב. הוא כלל מגן (בדרך כלל עשוי עץ עם חיזוקי מתכת) וקסדה ולעתים גם שריון גוף מעור, מדובר במעין אפודות עור עבות במיוחד ששימשו בעיקר כסופג זעזועים ומכות אך לא יכלו למנוע חדירה של חצים וחניתות. במהלך התפתחות השריון ובעקבות התפתחות המתכות שגרמו לכניסתם לזירה של כלי נשק בעלי חוד מתכת, נוספו לשריון העור יריעות ארד על מנת להגביר את חוזקו, והוא הגן בעיקר על פלג הגוף העליון - חזה ובטן ואגן הירכיים, השריון שהתקבל בדרך זו נקרא "בריגנדין".
עד תחילת ימי הביניים השריון לא כיסה את הגפיים מאחר ובאמצעיים הטכנולוגיים של אותה תקופה, כיסוי כזה היה פוגע ביכולתו של הלוחם לתפעל כלי נשק. בשביל להגן על הגפיים, הלוחמים לבשו מגיני זרועות ומגיני שוקיים (מדובר בגלילי או חצאי גלילי מתכת שנקשרו לזרוע ולשוק באמצעות רצועות עור).
חילות המצב הכבדים - שכבר בתקופה אשור ובבל נאלצו להתמודד עם חרבות, חצים וחניתות - נזדקקו לשריון כבד יותר מהבריגנדין. התוצאה שפותחה לקראת האלף ה-1 לפנה"ס הייתה שריון הקשקשים - המורכב ממאות קשקשי מתכת, החופפים זה על זה, כמו הקשקשים של דג. שריון זה היה השריון הכבד העיקרי של העת העתיקה ותפוצתו הייתה מוגבלת רק לאימפריות העתיקות (אשור, בבל ומצרים) בגלל הכסף הרב, המתכת הרבה והמיומנות הגבוהה שנדרשו על מנת להכינו. בדרך כלל רק גדודי העילית היו מוגנים בשריון קשקשים (חוץ מבתקופת המלכים האחרונים של אשור כגון אשורבניפל בה שריון הקשקשים זכה לשימוש נרחב לא רק בגדודי העלית) ואילו רוב החיילים לא היו מוגנים בשריון גוף, פרט למעטה בד או עורר עם פיסות מתכת או קרן תפורות עליו.
בתקופת הרומית ובימי הביניים, כאשר עיבוד המתכת היה מתקדם ופשוט יותר, שריון הקשקשים היה נפוץ יותר.
השריונות הכבדים ביותר בעת העתיקה היו:
- שריון הברונזה של ההופליטים היוונים בתקופה הארכאית - שריון זה היה משוכלל יחסית והגן היטב מפני פגיעות שונות. הוא כיסה את כל הגוף וגב. בנוסף אליו היו להופליט מגני רגליים שהגנו על השוקיים ומגני ידיים. למרות שהשריון היה יעיל מאוד בהגנה נגד הפגיעות השונות, הוא היה כבד מאוד ולכן הגביל מאוד את ניידותו של החייל ועייף אותו מאוד. משקלו, כולל המגן והקסדה, היה כ-30 קילוגרם.
- שריון המקטעים (נקרא גם "שריון לוחיות" או "שריון רצועות") הרומי היה שריון משוכלל ויעיל שהורכב מרצועות מתכת החופפות בחלקן והיה שריונו הכבד של הלגיונר. שריונות מסוג זה סיפקו הגנה טוב מאוד, ושקלו פחות משריון ארד, אך עקב הידע הרב הנדרש להכינם ומחירם הגבוה הם נעלמו עם ירידת האימפריה הרומית וקריסתה.
- הרומאים לא התביישו להעתיק עיצובים טובים של יריביהם וכך העתיקו את הקסדה הגאלית ואת החרב הספרדית וצרפו אותן לשריון הרומי.
[עריכה] שריון בימי הביניים
כאשר האירופים התחילו לעבור לפרשים כחיל הדומיננטי, כל הפרשים היו כבר מוגנים בשריון טבעות, ולכולם היה מגן גדול בצורת טיפת מים. בתקופה זו בערך (תחילת המאה ה-9 עד המאה ה-12) האבירים היו החיילים המוגנים בשריון. חיילי הרגלים בדרך כלל לא היה מוגנים. מתחת לחליפת השריון לבש האביר לבש חולצת פטר עבה, על מנת לספוג את המהלומות. המשקל הכולל של השריון לא עלה על 20-15 קילוגרם.
השיפור העיקרי בטכנולוגיות השריון של ימי הביניים היה המצאת שריון השרשראות (למרות שהרעיון עצמו הומצא הרבה קודם, רק בתקופת הדמדומים של האימפריה הרומית הוא הוכנס לשימוש המוני, לשיא הפופולריות שלו הוא הגיע בימי הביניים ובייחוד בתקופת מסעי הצלב). מדובר בשריון שמורכב מאלפי חוליות מתכת ("טבעות") השזורים זה בזה בשרשראות, לעתים חופפות, בצפיפות גבוהה, ובכך סיפקו ללובש אותו הגנה טובה מאוד תוך שמירה על גמישות. בעקבות המצאה זו הוכנסו לשימוש מעילי שריון שכיסו את כל הגוף מבלי לפגוע באופן משמעותי בגמישות וביכולת התמרון של הלוחם. שריון השרשראות יכל לבלום בקלות מכות של כלי נשק חלשים ואף לעצור מכות שיסוף של חרבות קצרות או לוחמים חלשים, אך הוא לא יכל לעצור חץ מקשת או דקירה באמצעות חרב או נשק מוט (כגון חנית או רומח). גרזנים וחרבות כבדות יכלו לחתוך דרך השריון.
בעקבות תהליך הצמיחה שחל באירופה בימי הביניים והגידול המסיבי במסחר, וכן בידע שהגיע מהמזרח בעקבות מסעי הצלב, אירופה הייתה בשלה לשלב הבא בטכנולוגיית ההגנה. כנגד השיפור בחישול הפלדה ששימשה לייצור חרבות ארוכות, קליעים לרובה קשת ומגוון נשקי מוט חודרי שריון הומצא שריון הלוחות שהורכב מלוחות מתכת המכסים שריון קל יותר (כגון שריון שרשראות) ולמעשה יוצרים מעין קוספת מתכת סביב הלוחם.
שריונות הלוחות למרות שנראו מסורבלים וכבדים - סיפקו הגנה מקיפה וטובה לאביר בכל חלקי הגוף (כולל גפיים), מבלי לפגוע בניידותו. אביר בשריון מלא יכול היה להילחם, לסייף, לעלות על סוס, ליפול, להתגלגל ולקום ללא בעיות מיוחדות (בניגוד למיתוס הרווח של אבירים שלא יכלו לעלות על סוס או אבירים בשריון שנפלו ולא יכלו לקום). חליפת שריון מלאה, בנוסף לשריון הגוף (שהוא בעצמו כלל לוח חזה, ירכית, שריונות גליליים לגפיים, הגנה על המפרקים והגנה על הכתפיים), כללה גם כפפות שריון (גאונטלטות Gauntlets), מגן צוואר (נקרא Bevor או Gorget) וקסדה.
למרות שהשריון תוכנן בעיקר לקרב חמוש (כגון קרב חרבות) הוא סיפק יתרון עצום ללובש אותו בקרב לא-חמוש (האבקות או תגרה). ראשית, שריון מתכת סיפק הגנה מצוינת ללוחם המשוריין (האביר) מפני אגרופים ובעיטות למיניהם. מי שטיפש דיו להכות אדם בשריון היה פוצע את ידו מבלי לפגוע משמעותית באביר. האביר, לעומת זאת, היה יכול להמם את יריבו בקלות - אם לבש כפפות שריון - שמלבד הגנה על האצבעות שימשו גם כאגרופן בפועל. גם מכות מרפק או בעיטות עם מגפי שריון היו כואבות ביותר ליריב.
למרות משקלו הרב של השריון (בין 10 ל 20 ק"ג, ובימי הביניים אף עד 25-30 ק"ג), חסרונותיו העיקריים של השריון היו הקשיים שהוא גרם כאשר לבשו אותו לאורך זמן. השריון היה מחניק ומחמם ביותר, ובמסעי הצלב עובדה זו עמדה לרועץ עבור הצלבנים שיצאו להילחם עטויי שריון בשמש הארצישראלית היוקדת. כמו כן, ככל שהשריון היה מתוחכם וכבד יותר, כך לקח זמן רב יותר ללבוש ולפשוט אותו. טיפול בשריון ואחזקתו כנגד חלודה הייתה עסק יקר ובימי הביניים רק אצילים ואבירים יכלו להרשות לעצמם שריון מתכת מתקדם. לוחמים ממעמדות נמוכים יותר רכשו שריונות ישנים וזולים יותר כגון שריוני שרשראות, שריוני קשקשים ואף שריונות עור.
לצרכי טורנירים הומצא שריון לוחות מיוחד, עבה פי 3 מהשריון הרגיל ומתוכנן להגן במיוחד על פלג הגוף העליון, החזה והכתפיים (האזורים שנפגעים מרומח היריב).
השריון האישי הגיע לשיא התפתחותו במאות ה-15 וה-16 (1400-1600) וסיפק הגנה טובה מרוב כלי הנשק של תקופתו. בתקופה זו החלו ימי הביניים לפנות את מקומם בהדרגה לרנסאנס ורוב הנסיכויות באירופה המערבית התאחדו למספר ממלכות גדולות וריכוזיות שנשלטו בידי בתי מלוכה גדולים. בתי המלוכה החזיקו נשקיה וחרשי שריון שייצרו שריונות איכותיים עבור המלך, משפחתו וצבאו. לצד בתי מלאכה מלכותיים התקיימו גם בתי מלאכה פרטיים איכותיים. בתי מלאכה אלה הפיקו שריונות מרהיבים ופיתחו סגנון ייחודי המאפיין אותם. בתי המלאכה הידועים היו באיטליה (מילאנו), גרמניה ואנגליה (גריניץ').
[עריכה] אבזרים משלימים
החל מהמאה ה-12 המגן קטן יותר ויותר ובמאה ה-13 הוא כבר היה בצורת משולש, שכיסה רק את הגוף ללא הגפים. במאה ה-15 רב מהאבירים ויתרו עליו לחלוטין. הקסדה התפתחה גם היא. מקסדה בעלת מראה משולש היא הפכה למשהו שניתן לתאר כסיר הפוך. בקסדה היו חריצים לעיניים, על מנת לאפשר לאביר לראות את השדה הקרב, אך בכל זאת הגבילו את שדה הראייה. הפתרון לכך הייתה קסדה בעלת מגן עיניים שאפשר להרימו ולהורידו בעת הצורך.
[עריכה] השריון בעת החדשה
בשלהי הרנסאנס יצא השריון משימוש באירופה באופן הדרגתי במאות ה-16 וה-17 עם התפתחות הרובה. אמנם גם קשתות ורובי-קשת היו יכולות לחדור את השריון, אך אימונם של הקשתים ארך זמן רב. בגלל קשיי האימון התשלום שדרשו הקשתים היה גבוה יחסית. בגלל הסיבות האלה, מספר הקשתים היה הנמוך בדרך כלל. בנוסף לכך, יכולת החדירת השריון של המוסקט מהמאה ה-17 הייתה גבוהה יותר מזו של הקשת הארוכה או האופקית. כתוצאה מכך, נדחקה הקשת החוצה ואת מקומה תפסו כלי הירי. ההשפעה על השריון הייתה קריטית - הוא הלך ונעלם עד שלא הופיע כלל בסוף המאה ה-19.
במאה ה-18 כבר לא היו אבירים בשדות הקרב. בתקופה זו חיל הרגלים לא לבש שריון כלשהו, ורק מקצת מחילות הפרשים היו מוגן בשריון כלשהו, אלו הם הפרשים הכבדים. השריון כלל רק קסדה וקיראס. קיראס היה לוח מתכת שנלבש כמו סינר, ונועד להגן על החזה והבטן. הקירסרים המשיכו למלא תפקיד חשוב עד מלחמות נפוליאון (תחילת המאה ה-19), ואפילו קצת לאחר מכן, אך התפתחות נוספת שחלה ברובים גרמה לכך שבמחצית השנייה של המאה 19 לא היה שיריון אפילו לפרשים.
מחוץ לאירופה המשיכו להשתמש בשריון במזרח הרחוק ובאמריקה. הקונקיסטדורים שנתקלו בתושביה המקוריים של אמריקה פגשו גם את שריונם. השריון של האינקה והאצטקים היה פשוט יחסית - הוא כלל מעיל מרופד שיכול היה לספוג מכות יבשות של אלה או חץ שנורה מקשת פרימיטית שהייתה בידי האינדיאנים (אך לא מכות חרב או יריות). למרות עליונותו של השריון האירופאי, קונקיסטדורים רבים העדיפו להעתיק את הדגם האינידאיני ולחזק אותו בפיסות מתכת. הסיבה לכך היא האקלים שלא היטיב עם השריון האירופאי - השריון נטה להחליד במהירות באקלים הלח של אמריקה המרכזית. בנוסף לכך, לא היה צורך ממשי בשריון פלדה כבד כי כלי הנשק של האינדיאנים עוצבו על מנת להתמודד עם השריון הדל שהיה מצוי ברשותם, כך ששריון מרופד עם פיסות מתכת עמד בהצלחה נגד כלי הנשק שלהם.
[עריכה] שריון במאה ה-20
במלחמת העולם הראשונה והשנייה החיילים לא היו מוגנים בשריון, למעט הקסדות. לפעמים החיילים חבשו קסדות עם מיגון לפנים, אבל העיצוב הזה לא היה פופולרי. בנוסף, היו ניסיונות להרכיב אפודי מגן, אך לא עלו בהצלחה כי האפודים היו כבדים מדי. רק בחצי השני של המאה ה-20 חזר שריון הגוף בדמות אפוד המגן. כאשר ניתן היה לשלב חומרים פלסטיים וקרמיים קלים, הוכנסו אפודי המגן (המכונים בעברית גם "שכפ"ץ") לשימוש.
אפוד המגן עשוי מחומרים פלסטיים וקרמיים מתקדמים, שמלבד עצירת הכדור גם בנויים לספוג את האנרגיה הרבה שהוא משחרר. למרות שהם לא מהווים הגנה מושלמת וניתנים לחדירה על ידי ירי למקום חשוף או שימוש בכלי ירי חזק יותר מהממוצע (מקלע או קליע חודר שריון), אפודי המגן הוכיחו את יעילותם בעצירת כדורי רובה והצלת חייהם של חיילים-לוחמים. בצבאות המערב המודרניים אפודי המגן הם חלק חשוב בציודו של החייל והם תרמו מאוד להגברת שרידותו של החייל בקרב ולמוראל החיילים. בצה"ל נעשה שימוש באפוד-מגן קרמי. זהו אפוד מגן כבד, העמיד יותר מה-Kevlar שמשמש את צבא וכוחות המשטרה בארצות הברית. בנוסף, פיתחו בצה"ל אפודי מגן המשלבים הגנה בליסטית (של אפוד קרמי) עם כיסים לנשיאת ציוד ותחמושת (חגור קרבי) כגון השכפו"ד. השכפ"צ משמש גם להגנה על אח"מים (ראשי ממשלות, שרים וכו) מפני התנקשות.
[עריכה] טבלת סוגי שריונות
טבלה זאת מסכמת את סוגי השריונות העיקריים בהיסטוריה.
| שם בעברית | שם באנגלית | תיאור השריון | משקל (בק"ג) | תקופה |
|---|---|---|---|---|
| שריון עור | Leather armor | מעיל עור עבה שסופג מהלומות | 5 | העת העתיקה עד המאה ה 16 |
| שריון עור מחוזק | Brigandine | שריון עור המחוזק בחתיכות מתכת התפורות עליו | ? | התקופה האשורית, התקופה הרומית וימי הביניים |
| שריון ברונזה | Bronze armor | שריון העשוי מברונזה | 20 | התקופה היוונית |
| שריון קשקשים | Scale armor | שריון המורכב מקשקשי מתכת, החופפים בחלקם זה לזה. | ? | התקופה האשורית, התקופה הרומית, ימי הביניים |
| שריון המקטעים (שריון לוחיות) | Lorica segmentata | שריון המורכב מרצועות/לוחיות מתכת החופפות בחלקן | ? | התקופה הרומית |
| שריון טבעות | Rings armor | שריון המורכב מטבעות מתכת גסות. | ? | סוף התקופה הרומית, ימי הביניים המוקדמים |
| שריון שרשראות | Chainmail | שריון המורכב מאלפי שרשראות מתכת של טבעות קטנות. | 15 | סוף התקופה הרומית, ימי הביניים (בערך החל ממסעי הצלב) |
| שריון לוחות | Plate armor | שריון המורכב מלוחות מתכת המתאימות לגוף ומגינות על האיברים החשובים | 20-30 | ימי הביניים (החל מהמאה ה-13) |
| שריון לוחות מלא | Full plate armor | שריון לוחות המכסה את כל הגוף ומספק הגנה מוגברת, כלל גרסאות מיוחדות לטקסים וטורנירים | 25-35 (עד 70 קילוגרם בשביל שריון הטורנירים) | ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס |
| לוח חזה | Breast plate | לוח מתכת המגן על החזה והחלק העליון של הבטן (ללא יתר שריון הלוחות שמגן על הגפיים) | 5 | המאות ה-14 - 17 |
| לוח האגן או ה"חצאית" | Plackart | לוח מתכת הבנוי בצורת טריסים נעים על מנת לאפשר ישיבה. הגן על הבטן התחתונה ואזור האגן | ? | המאות ה-14 - 17 |
| קיראס | Cuirass | צמד לוחות מתכת המגן על החזה, הגב והבטן (בהמשך רק על החזה והבטן) | 6-8 | המאה ה-14 עד סוף המאה ה-19 |
| שכפ"צ / אפוד קרמי | Flack jacket \ Body armor \ Kevlar | אפוד מגן שעשוי מחומרים קרמיים ופלסטים מתקדמים. | 5-20 | החצי השני של המאה ה-20. |
[עריכה] ראו גם
- חיל רגלים כבד
- חיל פרשים כבד
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שריון |
- שריון באתר של מוזיאון מטרופוליטן
- מילון חלקי השריון עם תמונות
- קישורים לאתרים העוסקים בשריון
- ספריית השריון של אראדור, מיועד לחובבים ובוני שריונות
| תת-ערכים: התפתחות השריון • שריון גוף • קסדה • מגן סוגי שריון: שריון לוחות • שריון קשקשים • שריון שרשראות |
 |
