האנס גאורג גדמר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנס גאורג גדמר (11 בפברואר 1900 – 13 במרץ 2002), פילוסוף גרמני, שחיבורו הידוע ביותר היה "אמת ומתודה".
[עריכה] חייו
גדמר נולד במרבורג, גרמניה, בנו של כימאי שלאחר מכן היה לרקטור של האוניברסיטה שם. גדמר לא המשיך למדעים המדויקים כפי שרצה אביו, והתעניין יותר במדעי הרוח. הוא למד בברסלאו תחת הניגסוולד, אך שב למרבורג על מנת ללמוד עם הפילוסופים הנאו-קנטיאנים פאול נטורפ וניקולאי הרטמן. הוא הגן על התזה שלו ב-1922.
זמן קצר לאחר מכן, גדמר ביקר בפרייבורג והחל ללמוד עם מרטין היידגר שהיה אז מלומד צעיר שעדיין לא קיבל את משרת הפרופסורה. הוא התחבר לקבוצה של סטודנטים שכללה את ליאו שטראוס, קרל לאוית', וחנה ארנדט. הוא והיידגר התקרבו, וכשהיידגר קיבל משרה במרבורג, גדמר עבר יחד איתו. השפעתו של היידגר היא שעיצבה את מחשבתו של גדמר והרחיקה אותה מההשפעות הנאו-קנטיאניות המוקדמות יותר של נטורפ והרטמן.
גדמר סיים את לימודיו ב-1929 והעביר את רוב שנות השלושים המוקדמות כשהוא מרצה במרבורג. שלא כהיידגר, גדמר התנגד לנאצים, אם כי הוא לא היה פעיל באופן פוליטי בתקופת הרייך השלישי. הוא לא קיבל משרה בשכר בשנות שלטון הנאציזם ומעולם לא נמנה על שורות המפלגה; רק לקראת סופה של המלחמה הוא קיבל משרה בלייפציג. ב-1946, האמריקאיים מינו אותו לרקטור האוניברסיטה לאחר שהחליטו כי הוא לא היה נגוע בנאציזם. גדמר לא חיבב את גרמניה המזרחית הקומוניסטית הרבה יותר מאשר את הרייך השלישי, והוא עבר לגרמניה המערבית, כשהוא מקבל משרה בתחילה בפרנקפורט ואחר-כך ירש את קרל יספרס בהיידלברג ב-1949. הוא נשאר שם עד למותו ב-2002.
בתקופה זו הוא סיים את חיבורו החשוב ביותר, "אמת ומתודה" (ב-1960), והשתתף בוויכוח המפורסם עם יורגן האברמאס על היכולת למצוא נקודה אובייקטיבית שאינה תלויה בתרבות ובהיסטוריה, ממנה אפשר לבקר את החברה. הוויכוח לא הגיע למסקנה ברורה, אך סימנה את תחילתה של ידידות חמה בין שני האישים. בזכותו של גדמר הברמאס זכה לפרופסורה הראשונה שלו בהיידלברג. נסיון ויכוח אחר עם ז'ק דרידה היה פחות מוצלח, מכיוון שהיה אך מעט מן המשותף בדעותיהם. לאחר מותו של גדמר אמר דרידה כי חוסר ההצלחה שלהם למצוא קרקע משותפת היה אחד מהכשלונות הקשים בחייו, והביע כבוד אישי ופילוסופי רב לגדמר.
[עריכה] מחקר
הפרויקט הפילוסופי של גדמר, כפי שהוא הסביר באמת ומתודה, היה להרחיב את המושג "הרמנויטיקה פילוסופית", שהיידגר טבע אך מעולם לא פיתח ביסודיות. מטרתו של גדמר הייתה לגלות את טבעה של ההבנה האנושית. בספר גדמר טוען כי "אמת" ו"מתודה" אינן מתיישבות זו עם זו. השאלה "מהי הבנה?" קודמת לכל פעילות מתודית. גדמר היה ביקורתי כלפי שתי גישות למדעי הרוח. מצד אחד, הוא היה ביקורתי לגישה המודרנית למדעי הרוח שלקחה לה למודל את מדעי הטבע (ואת המתודה המדעית המחמירה). מצד שני, הוא היה ביקורתי גם כלפי הגישה ההרמנויטית המסורתית, שמקורה בפרידריך שליירמכר ווילהלם דלתיי, שטענו כי הבנה של טקסט פירושה לשחזר את הכוונה המקורית של הכותב.
בניגוד לשתי עמדות אלה, גדמר טען כי לאנשים יש "הכרה מושפעת היסטוריה", הכרה שנובעת מההיסטוריה והתרבות שעיצבה אותה. לפיכך פירוש של טקסט מכיל "מיזוג אופקים" שבו הקורא מאחד בין ההיסטוריה של הטקסט לבין הרקע שלו עצמו. "אמת ומתודה" לא אמורה להיות קביעה פרוגמטית לגבי שיטה "הרמנויטית" חדשה לפירוש טקסטים. גדמר ראה את "אמת ומתודה" כתיאור של מה שאנו עושים כשאנו מפרשים טקסט (גם אם אנחנו לא יודעים זאת).
בנוסף לעבודתו בתחום ההרמנויטיקה, גדמר גם ידוע בפרסומיו הרבים בתחום הפילוסופיה היוונית. אף ש"אמת ומתודה" נעשה למרכזי בקריירה המאוחרת יותר שלו, רוב חייו המוקדמים סבבו סביב מחקר הספרות הקלאסית. לדוגמה, יש שרואים את מחקריו על אפלטון כחשובים לא פחות ממחקריו בהרמנויטיקה.
