החיים יפים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

החיים יפים (באיטלקית: La Vita è bella) הוא סרט מאיטליה שיצא לאקרנים ב-1997. הסרט הוא קומדיה טרגית שעוסקת בשואה מנקודת ראותו של ילד איטלקי. השחקן האיטלקי רוברטו בניני שיחק, ביים ואף השתתף בכתיבת התסריט.

המוזיקה לסרט נכתבה על ידי ניקולה פיובאני ובוצעה על ידי תזמורתו.

הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה בשלושה - פרס הסרט הזר של השנה (1997), פרס השחקן הטוב ביותר של השנה (רוברטו בניני), ופרס המוזיקה המקורית לסרט דרמה.

[עריכה] עלילת הסרט

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

הסרט מחולק לשני חלקים שלהם שני תפקידים שונים.

בחלקו הראשון של הסרט מסופר על גווידו אורפיסה (מגולם על ידי רוברטו בניני), יהודי איטלקי, ועל הקורות אותו באיטליה הפשיסטית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. בחלק הראשון של הסרט עובר גווידו לעיר הגדולה, בה הוא פותח חנות ספרים ומתמודד עם קשיים שונים: הוא מתאהב בדורה - מורה בבית ספר, שאינה יהודיה (אותה מגלמת השחקנית ניקולטה בראשי, בת זוגו לחיים של בניני), ונולד להם ילד בשם ג'ושוע. בחלק זה של הסרט ישנם מרכבים רבים שאינם ריאליים, והם מכינים את הצופה לכך שגם את חלקו השני של הסרט, אין להבין באופן ריאלי.

בחלקו השני של הסרט נלקחים גווידו ומשפחתו למחנה ריכוז. גווידו מנסה להציל את הילד על ידי כך שהוא אומר לו שהכל חלק ממשחק שבו צוברים נקודות, ומי שצובר 1000 נקודות זוכה במשחק ומקבל טנק. ההומור והגישה החיובית של האב מסייעים לילד לשרוד בתנאים האיומים של מחנה ההשמדה. הילד ואמו מגיעים אל יום השחרור המיוחל, אולם אביו, גווידו, נספה במהלך נסיונותיו להציל את בנו ואת אשתו.

[עריכה] בניני והיהודים

אביו של בניני שהה שנתיים במחנה הריכוז ברגן בלזן, והסרט מבוסס במידת מה על התנסויותיו במחנה.

על אף שרובו של קהל הצופים קיבל את הסרט כסרט פרו-יהודי המקדם את תודעת השואה, ישנם הסוברים אחרת. רבים חשו אי נעימות מיצירתה של קומדיה המתרחשת במחנה ההשמדה אושוויץ. דעה ביקורתית הביע התסריטאי קובי ניב, שכתב ספר בשם "החיים יפים, אבל לא ליהודים" , בו הוא מנתח את הרבדים העמוקים יותר של הסרט, ומנמק כי המדובר במשל תאולוגי המוצא הצדקות לעונשם של היהודים בשל צליבתו של ישו.

ישנה סבירות מסוימת שהמקור לשם הסרט הוא ב"השמיים שבתוכי", יומנה של אתי הילסום שנכתב בשואה באמסטרדם וראה אור באירופה כבר בשנת 1982, שבו היא כותבת: "יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים", (עמ' 67)