הקלטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקלטה היא תהליך של רישום לאורך זמן של מידע מהסביבה (בדרך-כלל קול או תמונה) על גבי מדיה מכאנית או אלקטרונית, כגון תקליט, סרט מגנטי, או זיכרון מחשב. את המידע שהוקלט ניתן לאחר-מכן לשחזר, כלומר להשמיע מחדש את הצלילים שהוקלטו או להציג מחדש את רצף התמונות (סרט) שהוקלט. איכות ההקלטה משקפת את מידת הנאמנות של המידע המוקלט למקור.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקלטת קול
[עריכה] הפונואוטוגרף
המכשיר הראשון לרישום קול הומצא בידי לאון סקוט בשנת 1857. המכשיר, שכונה "פונואוטוגרף", התבסס על ממברנה (קרומית) שרעדה בהתאם לרעשים מהסביבה, והניעה עט; העט שרבט קווים לאורך סליל נייר שנגלל תחתיו. למרות שבמובן מסוים נוצרה "הקלטה" של הצליל, לא הייתה כל דרך לשחזר אותו.
[עריכה] מדיה מכנית
בשנת 1877 המציא תומאס אדיסון את הפונוגרף. המכשיר התבסס על גליל (צילינדר) שהיה מצופה בחומר רך, כגון בדיל או שעווה, שעליו נחרצו חריצים בעזרת חרט. עומק החריצים שיצר החרט נקבע על-פי לחץ האוויר בסביבה, כלומר, עוצמת הרעש. ניתן היה להשמיע הקלטות אלה על-ידי מחט שעברה על החריצים והגברה, באמצעים מכאניים, של רעידות המחט כדי ליצור רעידות באוויר - כלומר, קול. החסרון העיקרי של הפונוגרף היה הקושי בייצור המוני של הגלילים.
פטנט של אמיל ברלינר משנת 1887 פתר בעיה זו בעזרת מכשיר הגרמופון. במקום להשתמש בגליל, הקליט הגרמופון חריצים על דיסק שטוח - התקליט. התקליטים הראשונים היו עשויים מלכה, וסטנדרט מהירות הסיבוב נקבע על 78 סיבובים לדקה. הגרמופון התפתח לפטיפון. והמצאות מאוחרות יותר אפשרו בפטיפון מהירות ניגון של 45 ו-33.5 סיבובים לדקה, כאשר סיבוב איטי יותר פירושו משך הקלטה ארוך יותר על תקליט באותו הגודל. החומר ממנו מיוצרים התקליטים הוחלף בתרכובת הפלסטית ויניל.
ערך מורחב – פונוגרף
- ערך מורחב – פטיפון
[עריכה] מדיה מגנטית
הקלטה על מדיה מגנטית (תחילה חוט פלדה, ובהמשך סרט מגנטי) הומצאה ב-1898 ועברה שיפורים רבים לאורך השנים. הרשמקול השימושי הראשון שהתבסס על סרט מגנטי הוצג ב-1935 על-ידי החברות הגרמניות: חברת AEG יצרנית המכשיר וחברת BASF יצרנית הסרט המגנטי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה שיפרו הגרמנים את מכשירי ההקלטה ואת הסרט המגנטי שהפכו לטכנולוגיה צבאית, טכנולוגיה זו לא הייתה ידועה במדינות השייכות לבעלות הברית. עם סיום המלחמה נלקחו שני מכשירי הקלטה וסרט מגנטי באורך 1000 מטר (רוחב הסרט היה 6.5 מילימטר) מרדיו פרנקפורט והועברו כשלל מלחמה מגרמניה לארצות הברית. המכשירים נבדקו וכבר בשנת 1947 החלו לייצר מכשירי הקלטה וסרטי הקלטה (ברוחב של 6.3 מילימטר) בארצות הברית. קלטת השמע, שהייתה בשימוש נרחב עד לסוף המאה ה-20, התבססה על שיפורים שונים של טכנולוגיה זו.
בחג המולד של שנת 1932 השתמש ה-BBC לראשונה בהקלטה על מדיה מגנטית - סרט פלדה דק (0.08 מילימטר) ושטוח רוחב הסרט היה 3 מילימטר. כדי לקבל איכות צליל ראויה, היה על הסרט לחלוף במהירות של 90 מטר בשנייה מתחת לראשי ההקלטה וההשמעה של המכשיר; כלומר, תוכנית שנמשכה חצי שעה דרשה סליל סרט באורך 3 קילומטרים! משקלו של סליל שלם היה 25 ק"ג.
