הרצון הכללי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרצון הכללי, מושג מתוך הפילוסופיה הפוליטית של רוסו, המופיע בספרו החשוב "על האמנה החברתית". מושגי המפתח 'הרצון הפרטי' ו'הרצון הכללי' מייצגים את הבידול הקיים בין האינטרס של היחיד לאינטרס הכולל של החברה כציבור.
רוסו מייחס חשיבות גדולה למושג הרצון הכללי. מושג זה מייצג על פי רוסו את סך כל ה"רצונות הפרטיים", שיש לכל הפרטים אשר שותפים באמנה החברתית. רצון זה לא ניתן לחלוקה, ולא ניזון מהשפעות זרות של האינטרסים הפרטיים בחברה. החירות של היחיד באה לידי ביטוי ברצון הכללי. הפרטים בחברה מוסרים את עצמם ואת כל זכויותיהם לידי הגוף הציבורי, כך שבסופו של התהליך, לא מסר בעצם אף אחד אחד את עצמו לשום אדם. הפרט אמנם מאבד את חירותו הטבעית, אך זוכה בחירות ממוסדת. הנחת היסוד הבסיסית של רוסו בכל הקשור לרצון הכללי, היא כי אדם מסוגל לוותר על שיקוליו האנוכיים ולפעול למען טובת הכלל. בסופו של דבר זו גם טובתו שלו.
אחד המשפטים היותר שנויים במחלוקת בספרו של רוסו, האמנה החברתית, הוא המשפט שבמסגרתו טוען רוסו כי במידה ויהיה מישהו "שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי". יש הרואים במשפט זה יסוד טוטליטרי עד להיווצרותה של דמוקרטיה טוטליטרית כפי שתיאר ההיסטוריון יעקב טלמון ,ברם, יש לו גם היבט חיובי מאוד בכל הקשור לתפיסתו האופטימית של רוסו בכל השייך לעניין טובתו של כל פרט באותה חברה אידאלית שהוא הוגה.
בתפיסתו של רוסו אדם חופשי הוא אדם החי על פי התבונה ונשמע לרצון הכללי. החוק במדינתו הוא ביטוי לרצון הכללי. רוסו ראה בחוק ערך מקודש המשמש כמחסום השומר על הפרט במדינה מפני שרירות לבו של השלטון. בני האדם כולם משרתים למעשה אחד את השני אבל אין להם אדון.
