יעקב טלמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יעקב ליב טלמון, (1916 - 1980), היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר תקופת המהפכה הצרפתית. טבע את המונחים: "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

נולד בכפר ריפין שבמחוז דנציג (גדנסק) בפולין בשנת 1916 למשפחה יהודית אורתודוקסית, ששמה היה פליישר. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל עם משפחתו והתגורר בתל אביב. בהמשך למד באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך נסע לפריז ולמד בסורבון. עם כיבוש פריז במלחמת העולם השנייה עבר ללונדון ושם סיים לימודיו בשנת 1954 בלונדון סקול אוף אקונומיקס. ב-1949 חזר לישראל והחל ללמד באוניברסיטה העברית. הוא נישא לרופאה ולזוג נולדו שתי בנות. ב-1960 מונה למשרת פרופסור. בשנת 1957 זכה בפרס ישראל על עבודתו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית". בשנת 1967 נבחר לחבר באקדמיה הישראלית למדעים. בשנת 1980 נפטר מדום לב בגיל 64. בהלווייתו נשא דברים יריבו הפוליטי האידאולוגי וראש הממשלה דאז, מנחם בגין. רשות הדואר הנפיקה בול לזכרו בתאריך 24.02.2004 עם אזכור יצירתו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" בשובל.

[עריכה] דמוקרטיה טוטליטרית

"פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית". השם שטבע והתיזה שהציע הפכו בין-לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית." (פרופ' חדווה בן-ישראל-קדרון, 'יעקב טלמון - חקר ההיסטוריה כפתרון למצוקות הזמן', מתוך 'לזכרו של יעקב טלמון' ,האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשמ"א).

התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מהמהפכה הצרפתית וממקורותיה הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית אשר הובילו להתנגשות האידאולוגית הגדולה ולקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים בין הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך.

שני ענפים אלה ינקו מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו, הרחיבו בחתירתם לאבסולוטיות את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי", והולידו דת של משיחיות מדינית חילונית המובילה ל"דמוקטטורה" והנה בלתי סובלנית בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית. השאיפה לחירות ושוויון הותמרה בעריצות המיעוט הטוען שהוא מייצגו הבלעדי של "הרצון הכללי". טלמון הגדיר את התופעה הזאת של זיהוי האמת כאחת ויחידה בפוליטיקה עם הדמוקרטיה בשם "הדמוקרטיה הטוטליטרית" והעניק לה תפקיד כמבשרת ומולידת הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים.

"הדת החילונית", "דת המהפכה", הינם מונחים נרדפים נוספים לתיאור מאפייני "אסכולת הדמוקרטיה הטוטליטרית". בנסיונו לפרש את "הפרדוקס של החופש" שבאסכולה זו מדגים טלמון כי הפרדוקס קייים בכך שהאמונה בחופש והשאיפה לממשו מתיישבות עם שימוש באמצעי כפייה. וכך מתאר טלמון את מהלך החשיבה של חסידי אסכולה זו, הנועד להצדיק את הרודנות הפוליטית ואמצעי הכפייה תוך כדי יישום האוטופיה שרעיונותיה דווקא ליברליים:

"...על קושי זה אפשר להתגבר רק מתוך שרואים את בני-האדם לא כמו שהם למעשה, אלא כמו שהם עתידים ומיועדים להיות... במידה שהם סוטים מן האידאל המוחלט, רשאים אנו להתעלם מהם, מותר לכפות עליהם או להטיל אימה עליהם כדי שיתאימו עצמם לאידאל הזה, ולא יתפרש יחס זה כהפרה ממשית של העיקרון הדמוקרטי..."

"אוטופיזם פירושו צירוף של הבעה עצמית של יחיד עם האחידות המוחלטת של כלל החברה. צירוף כזה אפשרי רק בתנאי הסכמה מלאה ומוחלטת בין כל היחידים. אך הסכמה כזאת לא ניתנת להשגה. על-כן, אם אתה רוצה בכל-זאת להשיג את האחידות הזאת, אין לך דרך אחרת אלא דרך הדיקטטורה בלבד. יש להכריח את כל היחידים להגיע להסכמה הרצויה, ולביים את ההסכמה באמצעות איזשהו טקס מלאכותי. במידה ויחיד ,למרות הכל, אינו רוצה בהסכמה כזאת, יש להציגו כבוגד, כאויב..."

(Utopianism and Politics...Utopia. New-York. 1971)

הניסיון הראשון ליישם את הליברליזם האוטופיסטי בנוסח זה נעשה ברפובליקה היעקובינית של רובספייר. על הנאורים שבחברה, המחזיקים באמת מוחלטת, קרי: "הרצון הכללי" של רוסו – מוטלות זכות וחובה להכריח את שאר האזרחים ללכת בדרך האחת והיחידה, התואמת את "האמת" הזאת:

"...השאלה אינה, איפוא, מה רוצה העם אלא מה רצוי לעם – והשאלה היא, כמובן, מי מוסמך להכריע בכך. ברור שרוסו וההולכים בעקבותיו – ובייחוד רובספייר - ראו בכך פתח לאפשרות של דיקטטורה של אותו יחיד או אותם יחידים הסבורים שהם מייצגים את השלֵמות המוסרית, שהם מייצגים את הרצון הכללי, שהם מגלמים את מה שכולם היו חושבים אילו היו כולם הולכים בעקבות התבונה..." ..."רעיון «האדם בתורת אדם» כמהות מופשטת שאינה תלויה בשום דבר, ואף מצויה מחוץ לקבוצות ההיסטוריות אשר אליהן היא משתייכת, עשוי להיות כלי-שרת רב עצמה בידי הטוטליטריות" ( "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית")

כפי שהראה טלמון נוצרה הדמוקרטיה הטוטליטרית כאסכולת מחשבה של תנועת הנאורות הצרפתית במאה ה-18, ומכאן המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במשך כל העידן המודרני. היא באה לידי ביטוי במשטרים רודניים, כמו הדיקטטורה היעקובינית והקומוניזם הסובייטי לשעבר.

"המשיחיות הטוטליטרית נתגבשה לשיטה בלעדית שבאי-כוחה החלוצים רואים עצמם כנאורים שבחברה, זכאים ואף חייבים, לכפות על המסרבים את מידותיה הנאות של החירות" ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית").

כך גם ניתן לפי טלמון ליישם תפיסתו את הטוטאליטריות גם כלפי קנאות דתית פונדמנטאליסטית המובילה לאלימות:

"אצל סוג מסוים של קנאים קיצוניים כדוגמת יוהאנס מליידן אנו נתקלים בתורת האור הפנימי של הנבחרים והנגאלים המוליך אותם, מאיר דרכם ופוטר אותם מקיום (נזכור את השבתאות!) מצוות הדת הכתובה והמסורה ואף מחוקי המוסר המקובלים, ומנשא אותם מעל שאר ברואי אלוקים.

...הרפורמציה פתחה תקופת אלימות אידאולוגית עקובה מדם שנמשכה דורות. הקנאות לדבר ה', הסלידה מפני מחללי השם ומאוויים תוקפניים התערבו זה בזה והלבישו את האלימות באיצטלה של קדושה: אמנם אסור לשנוא אויבים ולבקש נקם, אולם הנלחמים את מלחמת ה' אינם רודפים את שונאיהם כי אם את אויבי האלוקים; לא להענישם מבקשים הם, כי יד ה' לא תקצר מלעשות בהם שפטים, אלא לטהר את המזבחות מטומאה ואת הארץ מתרבות רעה. אפילו המתיישבים האנגלים הראשונים בצפון אמריקה שעזבו את אירופה כדי להמלט מרדיפות דת ולמען הקים עדת קדושים למופת מעבר לאוקיינוס, לא יכלו לסבול כופרים ומינים ומכשפות בתוכם." (בעידן האלימות)

שני הספרים הנוספים בטרילוגיה ההיסטוריוסופית שכתב, "המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי" ו"מיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים", תיארו מאבקים אימתניים בין הזרמים והתנועות הפוליטיות במאה העשרים.

[עריכה] טלמון והיהדות

טלמון חקר רבות את מקומם ותפקידם של היהודים בהיסטוריה העולמית ובמיוחד בתנועות המהפכניות של העת החדשה.

"ענייננו לא רק בהשפעה רוחנית של היהדות, אלא ביהודים כגורם חי ופועל ומפעיל, כגירוי וגם כאובייקט לאחרים, כי הצורה שבה היו אובייקט משמעות רבה נודעת לה. גורלם היה להיות קורבן לפעולות של זולתם, אבן בוחן להתנהגותם האחרים".

"וכי מה ההסבר שאפשר להסביר תופעה מוזרה שכזו: קבוצה קטנה במספרה, שולית, מפוזרת, בלי שום סמכות מרכזית...הנתונה לכאורה בתוך התפוררות מתמדת – אף על פי שאך אתמול הייתה כיתה מסוגרת, הרמטית ומנודה – וכמעט בין-לילה ניתנה לה השפעה עצומה על גורלה של אירופה, ושמא אף על גורל העולם [משום מספרם הדיספרופורציוני של אנשים ונשים מזרע ישראל בקרב בעלי-ההלכה של הסוציאליזם וגו']".{מיתוס האומה וחזון המהפכה).

"רוזה לוכסמבורג וחבריה היהודים ביקשו לשכוח כי בנים הם לעם בעל היסטוריה של ארבעת אלפים שנה; לעם שתודעתו העצמית מחודדת להפליא, שדתו מכתיבה וקובעת כל רגע בחייו... לעם שיש לו הרגלים מיוחדים לו, אורחות חיים משלו ודרכי מחשבה שהם נחלתו בלבד. וכי איך יכלו להתנער מכל הגנים שלהם, מכל תורשה ומורשת; איך יכלו לפטור עצמם מכל משקעי הרפלקסים והכפיות שירשו מאבותיהם, ולא להיות אלא תוצר טהור של מטריאליזם דיאלקטי ומאמיניו האדוקים? "..."וכי אפשר למצוא איזה מכנה 'יהודי' משותף לבני-אדם כגון קרל מרקס, פרדיננד לאסאל רוזה לוכסמבורג, טרוצקי, ראדק, קמנייב, זינובייב, סברדלוב, אוריצקי, ליטבינוב, כגנוביץ', אנה פאוקר, סלאנסקי, יעקב ברמן, הילארי מינץ, ראקושי, ליאון בלום, הרולד לאסקי, דניאל כהן-בנדיט - חוץ מעצם העובדה המקרית שנולדו יהודים?", שאל טלמון בספרו "מיתוס האומה וחזון המהפכה".

"זה כמאתיים שנה רוגשת האמונה הזאת בלבבות של מליונים... למן המאה ה-18 מלאה הארץ בנביאים, הוגים, נושאי דגל, קבוצות לוחמים, חברי מחתרת, מפלגות המוניות, אשר בצורה זו או זו מצפים ומכשירים עצמם לאותו קץ, למהפכה בסדרי עולם. במחנה הזה מילאו היהודים תפקיד כביר, ובמובנים ידועים ובסיטואציות מסוימות – אף מכריע... היא הייתה עוגן-הצלה לאלה מבני עַמנו אשר איבדו או ניתקו את הזיקה למורשת העתיקה והכל-מקיפה של עמם, ואשר לא יכלו, לא הצליחו או לא ניתן להם, להיספח אל תרבות אחרת. לא היו אינטרנציונליסטים מהפכניים בין הגויים כדוגמת קרל מרקס, רוזה לוכסמבורג, טרוצקי, קרל ראדק, זינובייב ונביאי השמאל החדש היהודים בימינו. אף אין להתעלם מן התשוקה העזה לפעול, להשפיע, להפגין כוח, לנהוג וגם לשלוט, אשר דחפה ביודעין או שלא ביודעין צעירים יהודים שזה עתה נפתח לפניהם כר-פעולה כה נרחב וכה קוסם..." והסברו: "המצב השולי של היהודים ההופכים לעצב חשוף בעל רגישות יוצאת מן הכלל, מאפשר להם לפעול כחלוצים, אך עושה אותם גם לקרבנות הראשונים של סערה או פורענות... מצב שולי זה, העולה בד בבד עם נטייתם להתקבץ בערים גדולות וסביב עורקים מרכזיים ורגישים של ארגון חברתי, מביא לידי כך, שהיהודים נקלעים בכל מערבולת מדינית וחברתית."

"נוצרה דיספוזיציה בקרב העמים העתיקים...לראות ראיה מיוחדת את התפקיד המיוחס ליהודים...כבר היה בהם משפט קדום, כבר הייתה שם איבה".וכך מקדמת דנא ועד ימינו הסברו לרדיפת היהודים ולאנטישמיות.

כדיאלקטיקן ופולמוסן היו תפיסותיו של טלמון קוטביות לעתים. כך לדוגמה במאמרו, "ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה", כתב:

"בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השואה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שתי עולמות, שתי גישות יסוד מנוגדות עליהם דיבר ניטשה: בין מוסר לפגניות, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שוויון הברואים לעליונות הבחירים, בין בקשת האמת למפגן החיוניות (הכוח), בין חיפוש הצדק לפירוק דחפי היצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים, לחזון האדונים הרודים בעבדים". ("ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה", בקובץ השואה והתקומה, ירושלים, 1995).

"מעודו לא חזה העולם במסע השמד ככזה. מעשה בממשלה "חוקית" אשר הסגירה עם שלם בידי מרצחים, שהמשטר גייסם, אירגנם ואימנם בציד אדם ובמלאכת הרג, על מנת שיעשו כלה בבני העם הזה, בכולם עד אחד - אנשים ונשים, זקנים וטף, בריאים וחולים ומשותקים באין אף לאחד מהנדונים לכליה אפשרות כלשהי להימלט מגורלו. בכך נבדל מסע ההשמדה זה תכלית ההבדל מכל השחיטות, הרציחות ההמוניות, והמעשים של התרת דם והפקרת חיים בהיסטוריה. השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים שוני חורגת מכל הריגות - ההמונים הללו בתכנון המודע והמפורט והמדוקדק שקדם לה, ובמימושו השיטתי. בהחלטה המקויימת בקפדנות - לחסל הכול, עד בלתי השאיר שריד: במניעת כל אפשרות שמישהו ימלט בהגיע תורו להיות מחוסל." ( "בעידן האלימות")

"יסלחו לי הקוראים על שאני מעיז להתאכזר אליהם ואל עצמי ומעלה על הנייר מה שרבים מהרהרים בו,אך אינם מסוגלים להעלותו על דל שפתותיהם,והיא הקינה על שתנועת השחרור הלאומית הציונית השיגה את יעדה בו ברגע שאיבדה את שולחיה.הרוחות סביב אושוויץ וטרבלינקה מפזרות את אפרם של כשני מליונים של עולים ואזרחים פוטנציאליים של מדינת ישראל שהיו חדורים מוטיבציה ציונית אינטנסיבית ואותנטית,ומונעים על ידי האילוצים החזקים ביותר,בעלי השורשיות היהודית המוצקה ביותר.להם לא נמצא תחליף". {"ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה").

בהיותו סקרן לרדת לפשרי העבר ונבכיו ביטא לעתים טלמון את תסכולו באופן דרמטי ורגשני, תוך מתן צידוק לביטוי הרגשי של ההיסטוריון ולא רק שימושו בכליו הקוגניטיבים , כמו בנסיונו להבין את שורש האנטישמיות:

"כל כמה שנתאמץ למסמר את הדבר בתוך הגדרה כלשהי, הוא מוסיף להתחמק כחזיון תעתועים. אי אפשר להצביע על משהו מוחשי וניתן למדידה ביהודיותו של היהודי; עם זאת מעטה דק של מודעות עצמית מפריד בינו ובין העולם. ולכן ההיסטוריון לא יכול להיות כל כולו שכלתני... מיון העדויות, הכישרון של בלש בחיפוש אחר אי-דיוקים ואי-התאמות, כל אלה מועילים מעט כשההיסטוריון פוגע בתשתית המסתורין והתעלומה."

[עריכה] אידאולוגיית המחקר

טלמון ניסה להבין את ההיסטוריה במטרה לרדת לחקר הזרמים התת-קרקעיים המניעים את ההווה. לתפיסתו חייב ההיסטוריון להיות פעיל ומשפיע. האדם המודרני פטור מכפיית הדת, האחריות למעשיו ומחדליו מוטלת עליו:

"עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שרות או הקרבה עצמית" ("הארץ" 22 במרץ 1974).

וכהמשך לחד משמעיותו והגדרתו הישירה והבוטה:

"אחד היסודות להסרת ה'לא תרצח' הטבוע במוסר האנושי נעוץ בתורת 'הברירה הטבעית' של דרווין: הדרוויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על "לא תרצח". ומבחינה זאת, להתפשטותו העצומה ולהשפעתו העמוקה חשיבות של נקודת מפנה בדברי ימי האנושות. באין נשמה, אין גם תבונה...אין לדבר על מוסר אוניברסלי, נצחי, אובייקטיבי…בתוך הטבע, 'אדום שיניים וציפורניים מדם', לא ייתכן קדושת החיים...אין לזהות את הדרוויניזם עם תורת הגזע. אך אין לתאר את הגזענות ללא דרווין. ומדובר לא בקשר עקיף אלא בזיקה ישירה". (מתוך "השואה והתקומה", הוצאת יד ושם).

תיאוריו של טלמון נמזגים בלהט מהפכני כאותה מהפכה גדולה עליה כתב ואותה חי, גם כאשר התיאור נסוב על הרומנטיקה:

"סערות ההתלהבות והרגש, המראות והמחשבה והאידאליזם, התאוריות, השאיפות, האשליות, הנסיונות בשדה האמנות של התקופה - כל הגילויים האלה, הנראים לפעמים סותרים ומנוגדים עד אין שיעור, אינם אלא השתברויות של אור גדול אחד, הרומנטיקה. זה היה הלך הרוח שמילא את הלבבות, שרומם את כוחות הנפש של האדם ועיצב סגנון מובהק ומיוחד, המבדיל כל כך את התקופה הזאת מן התקופות שלפניה ואחריה." ("רומנטיקה ומרי")

"אין השכל קנינה המיוחד והבלעדי של נפש כלשהי, של קבוצה או תקופה כל-שהן. הוא מתגלה... לא בדמות תשובות מוכנות מראש אלא כסברות והשערות העולות במהלך הדורות, תוך התנגשות מתמדת של דעות ואינטרסים, המתגברות על מכשולים ולומדות ממסות ומשגגות" ("המשיחיות המדינית").

כך גם בדברו על הלאומיות הפולנית שהינה כמו אנלוגית לזו היהודית ציונית:

"לאומיות מסוג אחר, מעין נוסח יהודי, לאומיותה של אומה כבושה, מושפלת ומדוכאה, החולמת חלומות תחייה... פטריוטיות פולנית הייתה דבקות ברעיון האומה, ומאחר ואין לה אחיזה בקרקע, האחיזה הייתה בלבבות". ( "רומנטיקה ומרי")

[עריכה] דעותיו הפוליטיות

על הצורך בהיות האדם יצור פעיל ומעורב פוליטית בהוויית עולמו מעידים ספריו "אחדות וייחוד - מסות בהגות היסטורית" ו"בעידן האלימות", וכן מאמרים רבים שפרסם בעיתוני תקופתו על משמעות אירועים פוליטיים שונים בראייה היסטורית. כדוגמה ניתן לקרוא את עצומת הפרופסורים חברי האוניברסיטה העברית שקראה לפתרון הסכסוך במזרח התיכון ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. בידיעתו את האקלים הפוליטי בו כתב ופעל ניבא כי:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום." ("הניצחון במלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית" , 1970)

בהתאם לתפיסתו את ההיסטוריון כמשפיע ומנסה לשכנע כתב כעבור שנים את מכתבו הפתוח, שהוא אקטואלי גם כיום, לראש הממשלה דאז מנחם בגין, בשנת 1980, ובו קרא לסגת מהשטחים הכבושים כדי להימנע מאסון עתידי.

עוד קודם לכן כבר ב- 1972, ביסס את עמדתו כנגד הכיבוש במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשם: "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית":

"אירלנד, קפריסין, מלטה וארצות אחרות משמשות הוכחה מספקת לכך שעמים מעדיפים עצמאות על סיר הבשר. יש כאן משהו מן הדחף האי-רציונלי, שהוא בבחינת נתון ראשוני". (פורסם בתוך "בעידן האלימות")

מסר אקטואלי לדברי ימינו אנו נכתב בספר "בעידן האלימות" :

"באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ. אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קרבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, אשר הקנה לנו ומוסיף להקנות לנו – הוא, ולא כביכול עצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עצמה של האנושות, אשר לא נתפס לציניות האוילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל; אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל."

[עריכה] מספריו

ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית (דביר, 1956)
המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי (עם עובד ודביר, 1965)
בעידן האלימות (עם עובד, 1975)
אחדות ויחוד - מסות בהגות היסטורית (שוקן, 1965)
מיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים (עם עובד, 1982)
רומנטיקה ומרי/אירופה 1815-1848 (עם עובד, 1973)
חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה - עיונים בהיסטוריה היהודית בפרספקטיבה אוניברסלית (מוסד ביאליק, 2000)