חירות האדם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא הגדרה בשלילה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
חירות האדם היא עקרון יסוד בחשיבה המדינית והפוליטית, המהווה למעשה אנטיתזה לרעיון כי אדם אחד יכול להחשב לרכושו של אדם אחר. הזכות לחירות היא אחת מהזכויות הטבעיות של אדם עפ"י ג'ון לוק.
עקרון חירות האדם קובע כי שלילת החירות מאדם או מקבוצת אנשים היא מעשה בלתי מוסרי הנוגד את הצדק הטבעי, ומכאן קיימת הצדקה כמעט אוטומטית לכל מאבק שמטרתו היא השגת החירות על ידי אלה שהיא נשללה מהם.
הזכות לחירות כוללת בתוכה חירויות רבות, ובהן:
- חופש הביטוי, הכולל את
- חופש העיתונות
- זכות ההפגנה והמחאה
- חופש ההתאגדות
- חופש דת וחופש מדת
- חופש התנועה
- חופש הנישואין
במשטרים רבים בעולם התקיים לאורך שנים רבות מצב שבו חלק מבני האדם אינם בני חורין, אלא נחשבים לרכושם של בני אדם אחרים. שלילת החירות יכולה להיות אבסולוטית (במצב שבו אלה שהיא נשללת מהם הם עבדים), או משתמעת מקיומם של חוקים ותקנות השוללים חירויות ספציפיות, כמו חופש העיסוק, חופש הדת, חופש הביטוי, החופש לבחור ולהבחר, וזכות הקניין. מצב נפוץ של שלילת חירות משתמעת הוא במקומות שבהם מתקיימת חברה פאודלית.
בעת החדשה, החל מאמצע המאה ה-18, התפתח מושג "הזכויות הטבעיות" שיש לכל אדם ואדם באשר הוא אדם. הזכות לחירות היא אחת מזכויות טבעיות אלה, ועל כל מדינה להעניקה לנתיניה. למרות זאת, מדינות רבות (בעיקר דיקטטורות) רומסות את חירות נתיניהן ברגל גסה, אע"פ שבחוקיהן הן להלכה מגנות עליה ומבטיחות את קיומה.
עקרון חירות האדם בא לידי ביטוי במקורות אחדים:
- הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת ב-26 באוגוסט 1789.
- ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי עצרת האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948.
- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בישראל בשנת 1992, אם כי ברור שהעיקרון התקיים עוד קודם לחקיקת חוק יסוד זה.
