ויליאם שרמן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם שרמן (William Tecumseh Sherman) (נולד ב-8 בפברואר 1820 אוהיו, מת ב-14 בפברואר 1891 ניו-יורק ) - גנרל אמריקני. מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית (1861 - 1865). בתחילת המלחמה שירת כקצין בדרגת אל"מ, ובמהלכה קודם לדרגת גנרל. היה מקורב מאוד למפקד הצבא, יוליסס גרנט (לימים נשיא ארצות הברית). בשנת 1869 מונה למפקד הצבא האמריקני, ופרש מהצבא בשנת 1884. על שמו נקרא הטנק האמריקני M4 שרמן, שהיה הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, והופעל גם בצה"ל (מקור הכינוי - בצבא הבריטי).
תוכן עניינים |
[עריכה] שנים מוקדמות
שרמן נולד בעיר לנקסטר שבמדינת אוהיו, ב-8 בפברואר 1820. אביו היה שופט עליון, ומת כשהיה בן תשע.
(אחיו הצעיר, ג'ון שרמן (1823 - 1900), למד משפטים והיה סנאטור מטעם אוהיו במשך 32 שנים (1861-1877, 1881-1897), שר האוצר של ארצות הברית בשנים 1877 - 1881, ושר החוץ בשנים 1897 - 1898).
תומס יואינג, שהיה סנאטור מטעם אוהיו וחבר של המשפחה, לקח אותו תחת חסותו. יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן כצוער (בגיל 16) לאקדמיה הצבאית היוקרתית בווסט-פוינט, ושרמן סיים אותה בהצטיינות בשנת 1840. הוא החל לשרת כקצין בדרגת סג"מ, והשתתף בלחימה נגד שבט ילידים (אינדיאנים) בפלורידה. במהלך המלחמה נגד מקסיקו (1846 - 1848) שירת בתפקידי מטה בקליפורניה. בשנת 1850 התחתן עם אלינור יואינג, בתו של תומס. בשנת 1853 עזב את הצבא, ומונה לנשיא בנק בעיר סן פרנסיסקו. בעקבות כשלונו של הבנק להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנת 1857, שרמן אולץ לעזוב. הוא מונה לנשיא הראשון של "הסמינר הצבאי של מדינת לואיזיאנה" (לימים אוניברסיטת לואיזיאנה - LSU). עם פריצת מלחמת האזרחים, בשנת 1861, שרמן התפטר וחזר לצפון. באפריל 1861 מונה לנשיא חברת רכבות שבסיסה היה בעיר סנט לואיס, וביוני 1861 זומן לעיר הבירה וושינגטון, כדי לקבל מינוי קרבי בכיר בצבא.
[עריכה] תגובתו לפרישת הדרום
כאשר שמע על הקמת הקונפדרציה שרמן היה בחברת חבר דרומי בטרם חזר לצפון ולצבא האיחוד, וצוטט כשאמר:
- "אתם אנשי הדרום אינכם מודעים למעשיכם. הארץ תגעש ותרווה דם, ורק אלוהים יודע כיצד זה יגמר. מדובר בשטות, בטירוף, בפשע כנגד האנושות! אתם מדברים בכזו קלות על מלחמה, כאילו היא הייתה דבר קל. אינכם יודעים על מה אתם מדברים, מלחמה היא דבר נורא!
- אנשי הצפון, אתם טועים גם כן. הם (אנשי הדרום) אנשי שלום אך גם אנשים רציניים ויחזירו מלחמה, גם כן. הם לא יתנו לארץ הזו להחרב ללא כל מאבק שלהם להציל אותה..
- מלבד זאת, היכן כל חייליכם וכליכם להלחם בצפון? הצפון יכול לבנות מנוע קיטור, קרונות רכבות; ואתם? בקושי יארד של בד או זוג נעליים אתם מסוגלים. אתם נכנסים לתוך מלחמה עם אנשים בעלי צבא אדיר, שמתוחזקים מכנית והנחושים ביותר על פני האדמה - ממש כאן, ליד דלתות ביתכם.
- נועדתם לכשלון. רק בנפשכם ובמסירותכם מוכנים אתם למלחמה. בכל מובן אחר, אתם לחלוטין לא מוכנים. ייתכן שבתחילה תהיה התקדמות מסוימת, אך עם הזמן כשמשאביכם יתדלדלו וגם בשוק האירופאי תהיו מוחרמים, מטרתכם תגווע. אם אנשיכם יעצרו לרגע ויחשבו, הם חייבים לראות שבסופו של דבר, לבטח הם יפסידו."
[עריכה] שירות במלחמת האזרחים
שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת קולונל, והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, קרב בול-ראן (21 ביולי 1861). שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא אברהם לינקולן, וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת תא"ל, ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת קנטאקי. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף בקרב שילה (6-7 באפריל 1862) כסגנו של הגנרל יוליסס גרנט, בדרגת מייג'ור גנרל (מקביל לאלוף). במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת טנסי - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.
שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר הקרב על שילה הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובשנת 1864 הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה בקיץ 1864, ובסוף השנה כבש את עיר הנמל סוואנה. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "הצעדה אל הים" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "אדמה חרוכה", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "40 אקרים ופרד". נצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.
[עריכה] אחרי המלחמה
בשנת 1869 גרנט נבחר לתפקיד נשיא ארצות הברית, ושרמן מונה למפקד הצבא. במהלך כהונתו, הצבא לחם בעיקר נגד שבטים ילידים. במקביל ללחימתו הקשה בשבטים המתנגדים, שרמן התנגד בתוקף לפגיעה בזכויותיהם של השבטים שחיו בשלום בשמורות (Reservations).
בשנת 1875 פרסם את זכרונותיו. בשנת 1884 פרש מהצבא, בחר לגור בעיר ניו-יורק, והפך למרצה מבוקש. פעילים של המפלגה הדמוקרטית הציעו לו להתמודד על הנשיאות בבחירות 1884, אך הוא סירב בתוקף.
שרמן מת בניו-יורק בגיל 71, ב-14 בפברואר 1891, ונקבר בעיר סנט-לואיס שבמדינת מיזורי. הגנרל ג'וזף ג'ונסטון, שפיקד על כוחות צבא הדרום שלחמו בשרמן במהלך המסע המפורסם שלו אל הים, היה אחד מנושאי ארון הקבורה שלו, ומת מספר שבועות לאחר מכן.
פסל בדמותו של שרמן הוקם בכניסה הדרום-מזרחית של הסנטרל פארק בניו-יורק.
