ויצו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויצו (ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, Women's International Zionist Organization) היא ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 ייסוד ושנים ראשונות 1.2 פעילות עד הקמת מדינה ישראל 1.3 מהקמת המדינה ועד היום 2 ויצו בפוליטיקה 3 ויצו ופמיניזם 4 ויצו במספרים 5 מנהיגות ויצו 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] ייסוד ושנים ראשונות

ויצו נוסדה בשנת 1920 על ידי קבוצה של נשים יהודיות בבריטניה. הרקע להקמתה היה שילוב של שני תהליכים: התעוררות התנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור, והתעוררות הפעילות הפוליטית-חברתית של נשים בבריטניה, ובאירופה, שצוין על ידי הצלחת מאבק הסופרג'יסטיות והענקת זכות בחירה לנשים בבריטניה בשנת 1920. למרות שבמוסדות הציוניים באופן רשמי היו זכויות הנשים שוות לזכויות הגברים, חלקן בפעילות היה מועט והיה אליהן בפועל היה מפלה או מזלזל. על רקע זה הציעו הנשים בבריטניה להקים ארגון משלהן לצד הפדרציה הציונית במדינה, ולאחר מכן החליטו להקים ארגון נשים בינלאומי שיהיה חבר בהסתדרות הציונית. ביולי 1920 התכנסו בלונדון נציגות ארגוני הנשים מבריטניה ומארצות אחרות לוועידה המייסדת של ויצו. מטרתה של ויצו היה לאחד את הנשים לשיתוף פעולה למען הגשמת הרעיון הציוני, לאחר שבמסגרת הארגונית הקודמת פעילותן לא באה לידי ביטוי. הכוונה הייתה שחברות הארגון יתרמו, ויכשירו את הנשים בארץ ישראל לתרום, בתחומים שבהם הוסכם שנשים יכולות לתרום במיוחד, כמו חינוך, כלכלת בית, בריאות וסעד. מצע הארגון התמקד בהכשרת הנשים המגיעות לארץ-ישראל בכלכלת בית, חקלאות וטיפול סוציאלי בילדים. ויצו נתפסה בשלב זה כארגון של נשות הגולה שנועד לסייע לנשים ולילדים בארץ-ישראל.

עם תחילת פעילותה של ויצו בארץ ישראל, החלו נשים בארץ להיות מעורבות בה באופן לא מאורגן ועל בסיס אישי. הן החלו לעזור לאחיות הבריטיות ששלחה ויצו לתל אביב לצורך הדרכת אמהות, ואחרי כן גייסו כסף לפתיחת מרפאה נוספת לטיפול באמהות צעירות עולות. ב-1927 התארגנו נשים אלה בהסתדרות ארצית והפכו לפדרציה ארצישראלית של ויצו, הכפופה למשרד בלונדון. ב-1933 התאחדה ויצו הארצית עם הסתדרות נשים עבריות, ארגון נשים ארצישראלי גדול נוסף.

[עריכה] פעילות עד הקמת מדינה ישראל

עד להקמת המדינה, התרכזה פעילות ויצו בתחומים הבאים:

• סיוע לעולות חדשות ובני משפחותיהן, בין השאר בשיעורי עברית, שיעורים בכלכלת בית והכשרה מקצועית.
• שירותי בריאות, בעיקר לנשים בהריון ולאמהות צעירות. בכלל זה הפעלת תחנות טיפת חלב, שנועדו לספק חלב לנשים שהתקשו להניק את ילדיהן, וגם לספק הדרכה, ייעוץ וסיוע לאמהות.
• בתחום הרווחה, הוקמו מרכזים שכונתיים, שנועדו לסייע למשפחות במצוקה בתחומים שונים, כמו ארוחות במחיר סמלי, ייעוץ, הפניה לשירותים ופעילות חברתית ותרבותית. הוקמו מעונות יום, וכן "בתי תינוקות", שהיו פנימיות לילדים שננטשו מסיבות של מצוקה כלכלית.
• בתי ספר והכשרה מקצועית: ויצו הקימה, או השתתפה בהקמת, בית הספר החקלאי בנהלל, בית הספר החקלאי בעיינות, בית הספר לשתלנות וגגנות בפתח-תקווה, בית הספר ניר-העמק בעפולה, בתי ספר מקצועיים בחיפה וברחובות, בתי ספר למטפלות בצמוד לבתי התינוקות בירושלים ובתל אביב, וכפר הנוער הדסים. חוות חקלאיות הוקמו במשותף עם מועצת הפועלות. שיעורי בישול נערכו לנשים עירוניות, וגם למבשלות ומחסנאיות מהקיבוצים.
• פעילות פוליטית-ציבורית: ויצו השתתפה בבחירות לאספת הנבחרים ונאבקה לשיתוף נשים בוועדי הקהילות ובמועצות המקומיות. בשיתוף עם ארגוני נשים אחרים, נאבקה על הקמת המחלקה הסוציאלית בועד הלאומי, במטרה לשפר את הטיפול המקצועי בבעיות החברתיות והכלכליות שמהן סבלה האוכלוסייה היהודית.
• תעשיות בית ובתי מלאכה: ויצו לקחה על עצמה לתמוך בייצור ביתי של מלאכת יד ולשווק את התוצרת בארץ ובחול. חדר עבודה ראשון נפתח כבר ב-1925 בירושלים, ועבדו בו נשים תימניות שייצרו אומנות תימנית מסורתית. לאחר-מכן השתתפו בתוכניות גם עולות חדשות מאירופה, מיומנות במלאכות יד או כאלה שויצו הכשירה לצורך זה. חלקן - אמהות צעירות או נשים בעלות ניידות מוגבלת - עבדו מהבית. בצורה כזאת יצרה ויצו אפשרות תעסוקה ומקור הכנסה לנשים רבות.

[עריכה] מהקמת המדינה ועד היום

לאחר הקמת המדינה בשנת 1949 הועבר המשרד הראשי של ויצו מלונדון לתל אביב. עם הקמת המדינה, תפקידים רבים שמולאו על ידי ארגונים וולנטריים הועברו לידי הממשלה. ויצו ויתרה על חלק מהשירותים והמוסדות אותם יצרה, כמו טיפות חלב, שירותי העבודה הסוציאלית והדרכה חקלאית. עם זאת, בהשענותה על תרומות מחו"ל ועל מתנדבות, המשיכה ויצו לספק שירותים משלימים לשירותים הממלכתיים. לצד המשך הפעילות בתחום הסיוע לעולים, החינוך וההכשרה והסיוע החברתי, נכנסה ויצו לתחומים חדשים כמו סיוע לחיילות וחיילי צה"ל ולמשפחות השכולות, פעילות בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות בישראל וסיוע לקשישים.

בשנת 1950 אימצה ויצו את פעילות הלשכות המשפטיות, שפעלו קודם במסגרת התאחדות נשים לשווי זכויות, והחלה להרחיב את הפעילות הזאת. הלשכות מופעלות על-ידי מתנדבות ויצו שעברו הכשרה מיוחדת, בסיוע צוות מקצועי של עורכות דין ועובדות סוציאליות, ומסייעות לנשים בעניינים משפטיים הקשורים במשפחה, כמו גירושין וירושות, ובחלק מהמקרים גם בענייני אפליה בעבודה. מתנדבות ויצו הוכשרו גם לייצג נשים בפני בתי הדין הרבניים. כיום יש 30 לשכות הפרושות ברחבי ההארץ.

הקמת המדינה הייתה נקודת מפנה בקשר בין יהודי התפוצות וישראל. אחת ממטרותיה של ויצו היום היא לחזק את הקשר הזה. עבור חברות ויצו בתפוצות, הפעילות ובויצו היא לעתים מרכיב עיקרי בזהות היהודית ובקשר לעם היהודי ולישראל.

[עריכה] ויצו בפוליטיקה

ויצו, למרות היותה ארגון על-מפלגתי, נוצרה כארגון פוליטי במובן הרחב של המילה, שנועד להתמודד עם ייצוג החסר של נשים בתנועה הציונית ולקדם את האינטרסים של נשים וילדים בארץ-ישראל. אחת ממטרותיה, לכל אורך שנות קיומה, היה לקדם את מעורבות הנשים בעשייה ציבורית ופוליטית בתנועה הציונית ובארץ ישראל.

הסתדרות נשים עבריות, אחד מהגופים שקדמו לויצו בארץ-ישראל, רצה בבחירות לאספת הנבחרים השלישית ב-1931 (ברשימה משותפת עם התאחדות הנשים לשווי זכויות) וזכתה בשלושה מנדטים; האספה הרביעית, ב-1944, היו לרשימה המשותפת ארבע צירות. רשימה זו השתתפה גם בבחירות לכנסת הראשונה, ב-1949, וזכתה במנדט אחד. חברת הכנסת מטעמה הייתה רחל כהן-כגן. הקושי בפעילות של ארגון על-מפלגתי בתוך הכנסת, הביא להחלטה להמנע מריצה לכנסת לאחר מכן. בשנים שלאחר מכן, וביתר שאת החל משנות ה-70, ויצו, בשיתוף ארגוני נשים אחרים, פעלה כשדולה מחוץ לכנסת למען הצעות חוק לקידום נשים.

[עריכה] ויצו ופמיניזם

ויצו הוקמה כמחאה על ייצוג החסר של נשים בפעילות הציונית. מייסדות ויצו שאפו שנשים תהיינה שותפות שוות לגברים בהחלטות, באחריות ובביצוע. הפעילות ההתנדבותית הייתה בשבילן אפיק כניסה לתחום הציבורי ואמצעי להרחבת העניין הציבורי בענייני הבית והמשפחה. אך עצם קיום ארגון נשים נפרד הביא להדרתן מהארגונים הכלליים ולקיבוע התפיסה שפעילותן צריכה להיעשות ללא תמורה כספית.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עם התחלת הגל השני של הפמיניזם, ובעקבות פעילותם של ארגוני נשים פמיניסטיים כמו התנועה לשחרור האשה ושדולת הנשים, החלה ויצו לעסוק באופן מובהק יותר בשאלות של מעמד האישה ואלימות נגד נשים. זאת לצד תחומי פעילותה המסורתיים. בין תחומי הפעילות החדשים: מקלטים לנשים מוכות ומרכזים למניעת אלימות במשפחה, פיתוח מעונות היום לילדי נשים עובדות, מאבק בהטרדה מינית וקידום מעורבות נשים בפוליטיקה.

[עריכה] ויצו במספרים

לויצו 250 אלף חברות, המאורגנות ב-50 פדרציות ארציות ברחבי העולם. בארץ, יש לה כ-60 סניפים שבהן מרוכזת הפעילות ההתנדבותית, וכן פעילות הסיוע לעולים, לקשישים ולשכבות החלשות. יש לה גם כ-5000 עובדים, רובם אנשי סגל ב-9 בתי ספר ופנימיות וב-173 מעונות יום. בבתי הספר לומדים כ-5,500 תלמידים, ובמעונות כ-14,000 פעוטות. יש לה 55 מועדוני נוער, 30 לשכות משפטיות, 2 מקלטים לנשים מוכות ומרכזים נוספים למניעת אלימות במשפחה.

[עריכה] מנהיגות ויצו

נשיאות ויצו העולמית	יושבות ראש ויצו העולמית	יושבות ראש ויצו ישראל
רבקה זיו, 1924-1966 רוזה גינוסר, 1966-1970 רעיה יגלום, 1970-1996 מיכל מודעי, 1996-2004 הלנה גלזר, 2004-	רעיה יגלום, 1966-1970 איה דינשטיין, 1970-1977 רות איזקסון, 1977-1984 מיכל מודעי, 1984-1996 הלנה גלזר, 1996-2004 טובה בן-דב, 2004-	אסתר מוריה, 1933-1947 רחל כהן-כגן, 1947-1962 חנה לוין, 1962-1970 שולמית ברוידא, 1970-1979 מיכל מודעי, 1979-1984 רות תקוע, 1984-1991 הלנה גלזר, 1991-1996 תלמה נרי, 1996-2003 יוכי פלד, 2003-

[עריכה] לקריאה נוספת

• גרינברג, עפרה, הרצוג, חנה, ארגון נשים וולנטרי בחברה מתהווה - תרומתה של ויצ"ו לחברה הישראלית, 1978.
• קטן, יוסף, זיכלינבסקי, אסתר, תרומת ויצו לחברה הישראלית - בין המשכיות לשינוי, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר ויצו
• חנה הרצוג, ארגוני נשים בחוגים האזרחיים - פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב
• ויצו באתר הכנסת