פמיניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

פמיניזם מהווה תפיסת עולם המפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה הפטריארכאלית, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם פועל על ידי העצמת נשים, חקיקה, אכיפה, הסברה ומתן פתרונות למצבים שונים, מתוך מטרה לייצר שינוי חברתי כולל. יע"ז הוא מתקיים גם במימד התיאורטי, בהציעו פרשנויות חלופיות לתפיסה ההגמונית-גברית של המציאות. הפמיניזם אינו עשוי מקשה אחת וכולל זרמים שונים המורכבים ממגוון גישות, אמונות ורעיונות המתייחסים לאפליית נשים ופועלים נגדה. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית הינו היציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, והמאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של הגל השני, הגדירה את הפמיניזם בספרה "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי" (מתוך ספרה "פמיניזם זה לכולם" 2002 הוצאת פרדס עמ' 12).

המאבק הפמיניסטי מתקיים במישורים רבים, ביניהם ניתן למנות את המישור המשפטי, המישור התרבותי והמאבק באפליה בשוק העבודה.

תוכן עניינים

1 היסטוריה פמיניסטית
- 1.1 פמיניזם ליברלי
2 היסטוריה פמיניסטית (צפון אמריקאית-ישראלית)
3 מרכזים פמיניסטים ישראלים הקימים היום
4 זרמים בפמיניזם
5 ראו גם
6 לקריאה נוספת
7 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה פמיניסטית

[עריכה] פמיניזם ליברלי

ערך מורחב – פמיניזם ליברלי

חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן האורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים [קמיר: 2002].

האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל אדם יצור רציונאלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים [קמיר: 2002; ספרן: 2001].

הרעיונות של ז'אן-ז'אק רוסו באו לביטוי בספרה של מרי וולסטונקראפט "הצידוק לזכויות נשים" בו קראה לחינוך הנשים לרציונאליות כצעד לקראת שוויון זכויות.

הוגי דעות ליברליים כמו ג'ון סטיוארט מיל ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן [ספרן: 2001; LeGates: 2001; קמיר: 2002].

[עריכה] היסטוריה פמיניסטית (צפון אמריקאית-ישראלית)

[עריכה] הגל הראשון - פמיניזם צפון-אמריקאי

ביולי 1848, בסנקה פולס (Seneca Falls) ניו-יורק, התרחש מה שכונה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון" [קמיר: 2002; LeGates: 2001; Rowbotham:1992]. בכנס התקבל מסמך שחובר על ידי הפעילות הפמיניסטיות אליזבט קאדי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton) וסוזן ב. אנתוני (Susan B. Anthony), ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם. [שם]

[עריכה] סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים

התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו והתרכזו בני המעמד הבינוני [ספרן:2001]. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולמעשה, הסעד והצדקה היו העבודה היחידה המוצעת לנשים בנות המעמד הבינוני בתקופה זו [ספרן: 2001;LeGates: 2001 ]. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם [ספרן: 2001]. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19 [ספרן: 2001; LeGates: 2001 ].
התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים [ספרן: 2001; LeGates: 2001]. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית לאידאל, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות [ספרן: 2001; LeGates: 2001].
שתי התארגנויות שונות, אורבאניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses) [ספרן:2001]. תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעילותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה [שם]. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים [ספרן: 2001;LeGates: 2001;Banks:1981]. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהם [ספרן:2001]. תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, כתמיכה במאבק בזנות ועוד [ספרן: 2001 ;Rowbotham: 1992].

[עריכה] המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית

התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים [ספרן:2001]. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאת בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ב1יטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קאדי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה [שם]. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה וכדומה [שם]. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן [ספרן: 2001;Rowbotham: 1992].
אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה [ספרן: 2001; LeGates: 2001]. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה [ספרן: 2001;:LeGates2001]. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות [ראו ספרן: 2001Rowbotham:1992, LeGates: 2001]. למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר באוגוסט 1920 הסעיף בחוקה האמריקאנית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בקונגרס בינואר 1918) [ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001].

[עריכה] סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום

מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה, ובמידה רבה תנועת הנשים הפסיקה להשמיע את קולה עד לשנות ה-60; ניתן להסביר שקט זה גם בסיומה של מלחמת עולם אחת ובהתרחשותה של מלחמת עולם שנייה [קמיר: 2002; ספרן: 2001]. מלחמת העולם הראשונה הותירה חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי [ספרן:2001].

[עריכה] פמיניזם בין שני הגלים

כמובן שנשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים [ראו: ספרן: 2001Rowbotham:1992, LeGates: 2001]; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר (Simone de Beauvoir) את ספרה "המין השני" (Le Deuxieme Sexe) [לפירוט ראו: ספרן:2001, Sabrosky:1979, Rowbotham:1992 ,LeGates: 2001]; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם [LeGates: 2001; קמיר: 2002]; בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת הריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית [ספרן:2001].

[עריכה] פמיניזם ישראלי: השנים הראשונות

ארגוני נשים יהודיות התקיימו בארץ ישראל כבר במאה ה-19. לדוגמה: "תנועות הפועלות" הוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ופעלה לשיפור תנאי העבודה של הפועלות; "הדסה" פעלה בארץ כבר ב- 1913; "ויצ"ו" הקימה סניף בישראל בשנת 1920, ו"נעמת" בשנת 1921 [לפירוט ראו: הרצוג: 1994, ספרן: 2001, פוגל-ביז'אוי: 1992]. עיקר פעילותן של אגודות הנשים הייתה פילנתרופית ורוכזה בערים ובמושבות [ספרן:2001]. הארגונים הפמיניסטיים החשובים בראשית הפמיניזם הישראלי הם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" והסתדרות נשים עבריות.
"התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" הוקמה בשנת 1919, והורכבה מנשים עירוניות, משכילות ואשכנזיות, שראו עצמן כארגון ארצי בלתי מפלגתי הפועל תחת הסיסמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה" [הרצוג: 1994; ספרן:2001]. בצעד חסר תקדים מהיבטי הזמן והמקום שלפני קום המדינה, החליטה ההתאחדות להקים רשימה פוליטית שתתמודד בבחירות לאספת הנבחרים של היישוב המאורגן [הרצוג: 1994; ספרן: 2001]. יש לזכור כי בשלב הקמת הרשימה עוד לא עוגנה בחוק זכות הבחירה לנשים וממטרות הרשימה היה לעגן בחוק זכות זו [הרצוג: 1994; ספרן:2001]. לאחר עיגון זכות הבחירה, פעלה ההתאחדות להרחבת זכות זו גם לרשויות המקומיות ובמקביל קידמה הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר כדי לסייע בנושאי אישות ומשפחה [הרצוג:1994]. נושאים נוספים שהעסיקו את ההתאחדות היו המאבק לאיסור נישואי קטינות, זכות האזרחות של נשים וזכותן לסרטיפיקטים לעלייה לארץ על סמך הכנסתן, וללא אישור בן זוגן [ספרן:2001].
"הסתדרות נשים עבריות" הוקמה בשנת 1920, והייתה אף היא משמעותית בנוף ישראל/פלסטין [הרצוג: 1994; ספרן: 2001]. גם ארגון זה, בדומה להתאחדות, היה מורכב מנשים צעירות, עירוניות וברובן עולות מארצות הברית [ספרן: 2001]. לארגון זה מיוחסים שני מפעלים שהפכו במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד ממוסדות המדינה - טיפת חלב ומעונות היום [הרצוג: 1994]. מטרות ההסתדרות היו: הגברת מודעות לבריאות האישה, פיתוח שירותי בריאות לאימהות וילדיהם ופיתוח שירותי עזרה סוציאלית [ספרן: 2001].
על מקומן ופעילותיהן של נשים מאז ראשית ימי הציונות ריחפה עד לפני זמן לא רב עלטת מיתוס השוויון בין המינים [עוד על מיתוס זה וניפוצו ראו במחקריהן של פרופסור דבורה ברנשטיין ואחרות]. מיתוס זה, הטוען כי "נשים עבריות בארץ ישראל" נהנו משוויון זכויות מלא, מנע במשך זמן רב דיון אמיתי במצבה של האישה בישראל [קמיר: 2002]. בעקבות מיתוס זה, שהחל להתבסס בתקופת הקמת המדינה, ובעקבות מתן זכות בחירה לנשים בישראל, צומצם כוחה של פעילות נשים בישראל - בדומה לתנועת הנשים בארצות הברית, שכוחה נחלש עקב קבלת זכות הבחירה. בכך, ניתן להקביל את סיומו של הגל הראשון בפמיניזם הישראלי לסיומו בפמיניזם הצפון-אמריקאי, וניתן לחלק גם את ההיסטוריה הפמיניסטית הישראלית לשני גלים.

[עריכה] הגל השני – פמיניזם אמריקאי

בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד [קמיר: 2002]. אין ספק כי התנאים היו אופטימאליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים [Saltzman Chafetz & Dworkin: 1986].

אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט (Eleanor Roosevelt) בדצמבר 1961 [LeGates: 2001; ספרן: 2001]. וועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה [ספרן: 2001].

ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן (Betty Friedan) את ספרה "התעלומה הנשית" (The Feminine Mystique); בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים [ראו Sabrosky: 1979; ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001]. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW) [קמיר:2002; ספרן:2001; LeGates:2001]. NOW זיהתה עצמה כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת LeGates:2001]]. ערכיה ואופן פעילותה של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בה חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקאלי [ספרן:2001].

[עריכה] הגל השני - הפמיניזם הרדיקאלי

ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונקונפורמיסטיות [LeGates:2001]. הזרם הרדיקאלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה [שם]. הפמיניזם הרדיקאלי דיבר על מהפכה של מחשבות, פעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים) (sisterhood) [הוקס:2002; ספרן:2001]. מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים [ספרן:2001; LeGates:2001]. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית [LeGates:2001]. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה "root" וכי הפמיניזם הרדיקאלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם].

הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה העדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקאלי [הוקס: 2002; LeGates: 2001 ;Banks: 1981]. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים: 1) מתכונות מפגשים של "קבוצות להעלאת מודעות" (consciousness raising)‏; 2) ניסוי ותהייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים; 3) כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים; 4) הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע [ראו: ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001;Banks: 1981; הוקס: 2002].

ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקאלי [ספרן: 2001]. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים והמאבק נגד פורנוגרפיה [ספרן:2001; LeGates:2001]. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות והמקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקאלי [ספרן:2001].

הפמיניזם הרדיקאלי הצעיר היה עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, באופן בלתי נמנע, הוא התפצל לזרמים שונים בתוכו כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור [הוקס: 2002; ספרן: 2001; LeGates: 2001]. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקאלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקאלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות [LeGates: 2001; קמיר: 2002]. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית [הוקס: 2002; קמיר: 2002]. כפי שניתן לראות, הפמיניזם הרדיקאלי רואה בפטריארכאליות רעה חולה הפושה בכל תחומי חיים ועל כן מטרתו היא שינוי גמור של החברה.

[עריכה] פמיניזם ישראלי: הגל השני

כפי שצוין, הגל השני של הפמיניזם הישראלי התרחש יחסית במקביל לפמיניזם האמריקאי, ובהשפעתו הרבה. מיתוס השוויון, שהופנם בישראל, החל להיסדק בשנות ה-70 בעקבות התעוררות התנועה הפמיניסטית הישראלית, וב-1975 הוקמה ועדה לבדיקת מעמד האישה שלאחר שנתיים הגישה ממצאים חמורים שהיוו אישור לאפליית נשים בישראל [ספרן: 2001] ארגוני נשים ממסדיים כמו: "נעמת", "ויצ"ו" ו"אמונה", שפעלו ופועלים עד היום, ניתן להכליל כארגונים התנדבותיים רב-תכליתיים (Multi-purpose organizations), שמטרותיהם הן בעיקר עבודה סוציאלית וקהילתית, וקידום האישה איננה מטרתם היחידה [פוגל-ביז'אוי: 1992].

החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations). לפי החוקרת סילביה פוגל ביז'אוי (1992) ארגונים אלו "רואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכויין של הנשים (...) האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי (...)" [עמ' 66]. כפי שניתן לראות ארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניסטי-רדיקאלי.

הזרם הפמיניסטי-רדיקאלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפיסה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה [ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992]. מרשה פרידמן הייתה דמות יוצאת דופן בכך שהפכה למנהיגה פמיניסטית וזכתה ליחס אמביוולנטי מהתנועות הפמיניסטיות [לפירוט ראו פרידמן: 1991].

התנועות הפמיניסטיות הישראליות התחילו כתנועות עירוניות בעיקר בחיפה, ירושלים ות"א (הייתה גם פעילות מינורית בעכו ובבאר-שבע) [ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992]. תחילת התנועה החיפאית באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70 המוקדמות, כשמרשה פרידמן ומרלין ספר העבירו שני סמינרים במודל של קבוצות להעלאת מודעות וקריאת טקסטים פמיניסטים [פרידמן: 1991; ספרן:2001]. הקבוצה שיצאה מסמינרים אלו יזמה בעיקר שתי פעולות: הקמת מעון לתינוקות באוניברסיטה (שפעל במשך שנתיים) והפגנה מול בית הדין הרבני בחיפה [ספרן:2001; פרידמן: 1991]. ב-1972 כל ארגוני חיפה פעלו תחת השם "התנועה לשחרור האישה" והוציאו ארבעה גיליונות של עיתון – נלח"ם [ספרן:2001]. בשנת 1974 תנועת חיפה הקימה מרכז נשים שכלל הרצאות, חוגים ותיאטרון, המרכז נסגר לאחר פחות משנה [שם]. לאחר ארבע שנים הוקם מרכז "קול האישה" והפעילות בו הייתה מגוונת: הרצאות על בריאות ופוליטיקה נשית, הכרות עם המוסדות כמו מרכזי סיוע, חוגים כמו העלאת תודעה, תיקוני בית, ג'אז וכדומה [שם].היום (2007)הממשיכה של תנועה זו היא "אישה לאישה - ארגון פמיניסטי חיפה" מהקולות הפמיניסטים הדומיננטים ביותר בישראל.

התנועה הירושלמית צמחה בתוך השמאל הרדיקאלי (חלקן מ"מצפן") ועל כן שררה בינה לבין הקבוצות: החיפאית והתל אביבית מתיחות רבה [פרידמן:1991] פעילויות התנועה הירושלמית בתחילת דרכן היו לדוגמה: הפגנות נגד תחרות "אשת המופת", נגד תחרות מלכת היופי (בשיתוף תנועת ת"א) והוצאת ביטאון בשם "לשחרור האישה" [ספרן:2001]. נקודה מעניינת עולה מהשוואת שני העיתונים הפמיניסטים, חיפה וירושלים, שיצאו בתקופה זו. הביטאון הירושלמי פורסם ללא שמות הכותבות ו/או המתרגמות מתוך ראייה כי אין חשיבות לאישיות הכותבת אלא לנושא עצמו, בעוד הביטאון החיפאי פרסם את שמות הכותבות [ספרן:2001].

הקבוצה התל אביבית נודעה בזכות תרומתה ל"חוק הממון המשותף" שהתקבל בשנת 1974 ובזכות מאבקה למען הזכות להפלה [שם]. ב-1978 הוקם בת"א מרכז הסיוע לנפגעות אונס, הגישה התל- אביבית הייתה: היות ולציבור קשה לקבל את הפמיניסטיות כקבוצה רדיקלית אזי אולי בזכות תרומתן לחברה הוא יקבל אותן [שם].

ב-1977 הוקם המקלט הראשון לנשים מוכות בחיפה, המקלט השני הוקם בהרצליה וב-1981 הוקמו עוד שני מקלטים בירושלים [פוגל-ביז'אוי: 1992]. נושא הזכות להפלה והתנאים בה מתאפשרת הפלה בישראל היה לנושא מהותי וחשוב שגייס למענו את שלושת התנועות בארץ, למרות הפעילויות הרבות נכשל מאבקן של התנועות הפמיניסטיות [ספרן:2002].

בדומה לפמיניזם האמריקאי גם הפמיניזם הישראלי נסדק על ידי תביעותיהן של נשים שונות להכרה בייחודן כנשים לסביות, מזרחיות ופלסטיניות והחלו להתפתח ארגונים פמיניסטים נפרדים. קולן של המזרחיות דיבר על דיכוי מנשים אשכנזיות בתוככי התנועות הפמיניסטיות, לטענה זו הצטרף גם קולן של הלסביות והפלסטיניות [אבידב: 2004]. טענות אלו הביאו בין היתר לדרישה לאימוץ מדיניות ייצוג סימטרית [אבידב: 2004]. למרות מדיניות הייצוג הסימטרי הפיצול החל כבר לתת אותותיו. בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל [חסן: 1999]. במאי 1996 התקיים כנס הפמיניסטיות המזרחיות הראשון שבישר על הקמתה של תנועת "אחותי" [אבידב: 2004]. אל"ף – ארגון לסבי פמיניסטי הוקם כבר בשנת 1978 אך נעלם לאחר שנה וחצי, וב-1987 תוקם קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית [ספרן:2001]

[עריכה] מרכזים פמיניסטים ישראלים הקימים היום

"בית נשים פמיניסטי", ת"א
"אחותי" - ארגון פמיניסטי מזרחי
"כייאן" - ארגון פמיניסטי פלסטיניאי
אסוואת – נשים פלסטיניות לסביות
"אשה לאשה" - מרכז פמיניסטי חיפה
"איגוד מרכזי סיוע" - ארגון לסיוע לנפגעות תקיפה מינית
בת קול - ארגון לסביות דתיות
"בת שלום" - רשת נשים לקידום השלום
"ש.י.ן" - שוויון ייצוג נשים בפוליטיקה
"עמותת איתך" - לוחמת לזכויות נשים
"קול האשה" - מרכז נשים למידע
"קל"ף" - קהילה לסבית פמיניסטית
"שדולת הנשים" - ארגון פוליטי לקידום נשים
"קולך" - פורום נשים דתיות

[עריכה] זרמים בפמיניזם

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית [1]
טל רבינוביץ', "כלה ונחרצה", רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית-פועלים הקיבוץ המאוחד, 2003.http://tal-tales.israel.net/kala.htm
ספרן, חנה, 2001. הקשר האמריקני : השפעתו של הפמיניזם האמריקני על התנועה לזכות בחירה לנשים ישוב היהודי (1926-1919) ועל התנועה לשוויון הנשים בישראל (1982-1971). עבודת דוקטורט: אוניברסיטת חיפה.
ספרן, חנה. 2006. לא רוצות להיות נחמדות, המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל הוצאת פרדס, חיפה.
פוגל- ביז'אוי, סלביה, 1992. "ארגוני נשים בישראל- תמונת מצב", בעיות בינלאומיות, חברה ומדינה ל"א (58): 65-76
אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
דליה באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן.
בל הוקס, פמיניזם זה לכולם הוצאת פרדס.
קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991.
חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, פרדס הוצאה לאור, 2006.
קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, רסלינג, 2005.
הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006.
אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007.
פרידמן מרשה 1991 "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות
סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני
גיליגן קרול (1982) "בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה"
הרצוג חנה (1994) נשים ריאליות: נשים בפוליטיקה המקומית בישראל
הרצוג חנה, ידע כוח ופוליטיקה פמיניסטית (תקציר אודות התפתחות החקר הפמיניסטי בישראל)
אברבנל ניצה (1994) , חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
דאולינג קולט (1983), תסביך סינדרלה , הוצאת שוקן.
דהאן-כלב הנרייט (1997), הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי, מפנה, 18: 17-22.
הדר עמליה ולוי ינוביץ דפנה (1997), תהיי גבר – הלקסיקון הפמיניסטי העברי הראשון, הוצאת כתר תל אביב.
וירג'יניה וולף (1981), חדר משלך, הוצאת שוקן.
איריגארי, לוס (2004), אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג.
הגדה פמיניסטית לפסח [2]

[עריכה] קישורים חיצוניים

טל רבינוביץ', "בנות צלופחד"
לירון ברדוגו, פמיניזם ביחסים בינלאומים במאה העשרים
חנה ספרן, "יום אחד יבינו שאנחנו צודקות", באתר מט"ח
אתר הבית המקונן של "אסוואת" פמיניסטיות לסביות פליסטיניאיות http://www.aswatgroup.org/english/
אתר הבית המקונן של "אחותי" פמיניסטיות מזרחיות http://www.achoti.org.il/
אתר הבית המקונן של "בית נשים פמיניסטי" בתל אביב http://www.feministy.org/index.html
אתר הבית המקונן של "קל"ף" קהילה לסבית פמיניסטית http://www.gay.org.il/claf/index.htm
אתר פרלמנט נשים
אתר הדרך למעלה
חנה בית הלחמי
אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפה

מקור: http://he.wikipedia.org../../../%D7%A4/%D7%9E/%D7%99/%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D.html

קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכה | פמיניזם