ולרי לובנובסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ולרי וסילייביץ' לובנובסקי (6 בינואר 1939 - 13 במאי 2002), מאמן כדורגל אוקראיני, הידוע בעיקר כמי שהוביל את דינמו קייב, ספינת הדגל של הכדורגל האוקראיני והסובייטי, להישגים רבים בברית המועצות ובמסגרת האירופאית. כמו כן אימן את נבחרת ברית המועצות במונדיאל 1986 ויורו 1988.
לובנובסקי נולד בקייב והחל את דרכו כשחקן בדינמו המקומית. תפקידו על המגרש היה בכנף-שמאל והוא הרבה להבקיע שערים. לאחר שבע שנים בדינמו, בהן זכה באליפות ברית המועצות ובגביע, הוא שיחק עוד שלוש שנים בכרונומורץ אודסה ושחטיור דונצק, לפני שפרש בגיל 29. לזכותו עמדו 71 שערים ב-253 משחקים ואף שתי הופעות בינלאומיות במדי נבחרת ברית המועצות.
כשנה לאחר הפרישה מונה למאמנה של דניפרו דניפרופטרובסק, אותה אימן במשך מספר שנים ללא הישגים מיוחדים. ב-1974 עבר לדינמו קייב, כדי להתחיל את הקדנציה הראשונה משלוש שלו שם. בסך הכול אימן לובנובסקי את דינמו לא פחות מעשרים ואחת שנים.
דינמו קייב של לובנובסקי שמה קץ לדומיננטיות הרוסית בכדורגל הסובייטי, כשזכתה ב-8 אליפויות ו-6 גביעים. היא הייתה הקבוצה הסובייטית הראשונה שזכתה בתואר אירופי, גביע אירופה למחזיקות גביע ב-1975. היא אף חזרה על ההישג ב-1986.
בין הקדנציות בדינמו, ולפעמים במקביל להן, אימן לובנובסקי גם את נבחרת ברית המועצות בשלוש תקופות. האחרונה שבהן הייתה המוצלחת ביותר, בה הגיעה הנבחרת לסיבוב השני של מונדיאל 1986 ולגמר יורו 1988, שם הפסידה להולנד.
לאחר כשלון במונדיאל 1990 והתמוטטות ברית המועצות, עזב לובנובסקי את הנבחרת וגם את דינמו, שאיבדה את שחקניה המובילים, שעזבו למערב אירופה. בשנים הבאות אימן את נבחרות איחוד האמירויות וכווית.
ב-1997 החלה הקדנציה האחרונה שלו בדינמו קייב, שנקלעה למשבר. הקבוצה הורחקה מאירופה כעונש על נסיון שוחד וגמגמה גם בליגה האוקראינית. תחת לובנובסקי יצאה הקבוצה מהתקופה הקשה, זכתה בחמש אליפויות רצופות והגיעה למעמד חצי-גמר ליגת האלופות ב-1999. נסיון כושל להוביל את נבחרת אוקראינה למונדיאל 2002, לא מנע ממנו מלקבל, לאחר מותו משבץ מוחי, את עיטור "גיבור אוקראינה", הכבוד הגדול ביותר שיכול לזכות לו אזרח המדינה.
ללובנובסקי הייתה השפעה גדולה על אנדריי שבצ'נקו, גדול הכדורגלנים האוקראינים, שהתפתח בדינמו קייב תחתיו בסוף שנות ה-90. ב-2003, לאחר שזכה בליגת האלופות במדי איי סי מילאן, טס שבצ'נקו לקייב והניח את מדליית המנצחים על קבר מאמנו הנערץ.
