חוק לימוד חובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 (הידוע בציבור בטעות כחוק חינוך חובה) הוא אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שהמדינה בכלל ובן גוריון בראשה ראו בו.

[עריכה] עיקרי החוק

החוק קובע שלמדינה יש חובה לספק לכל ילד בישראל חינוך, וכי חינוך חובה חינם יוחל על כל הילדים במדינת ישראל בגיל 15-5. כמו כן נקבע חינוך חובה לנערות ולנערים עובדים בני 17-15.

כלומר כל הילדים בגילאי גן חובה, חינוך יסודי, חטיבות ביניים וכיתה י' חייבים ללמוד במוסד חינוכי מוכר. לשם כך החוק קובע שהוריו של כל תלמיד אחראים לשלוח את ילדיהם שבגיל המתאים ללמוד במסגרות חינוך מתאימות. עוד קובע החוק כי במידה והילד לא ילמד במוסד כזה דינם של הוריו (כל אחד בנפרד) מאסר או קנס. עיקרון נוסף שהוכנס בחוק הוא החובה של המדינה לספק את החינוך בחינם מן הגן ועד לסוף בית הספר העממי (דהיינו היסודי). במועד בו נחקק החוק הוגדר חינוך יסודי כלימוד בכיתות א-ח. בשנת 1968 כאשר הוחלט על הנהגת רפורמה במערכת החינוך, והוקמו חטיבות הביניים, הוארך תוקף לימוד החובה עד סיום כתה ט', ובשלב מאוחר יותר הוארך תקף החוק עד לגיל סיום כתה י'. בשנת 1988 נחקק חוק החינוך המיוחד שהרחיב את החוק הקיים וקבע כי תלמידי החינוך המיוחד עד גיל 21 זכאים לחינוך מיוחד חינם.

למרות שאינו מוזכר בחוק, מקובל היום במדינת ישראל שהורה רשאי לבקש מהרשויות לחנך את ילדיו בביתו במסגרת חינוך ביתי.

[עריכה] מטרת החוק

לטענת התומכים בחוק, חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל ילדי המדינה, ללא אפליה על פי רקע כלכלי או עדתי. כמו כן הוא בא לחייב את כלל ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית ולבער את הבערות ואת האנלפבתיות שהיו קיימים בחלק קטן מהציבור. התומכים מציינים שהחוק הישראלי הוא מקבילה לחוקים רבים שנחקקו בעולם על בסיס דומה.

המתנגדים טוענים שהחוק מיותר ומאפשר כפיה פסולה ללא צורך, שכן ההורים דואגים לחינוך ילדיהם ואין צורך בחוק שיכפה עליהם לעשות זאת. המתנגדים מצביעים על סיבה אחרת לגמרי לחקיקת החוק, והיא הרצון להשתלט על החינוך של ילדי העולים ולכפות עליהם חינוך בניהול המפלגה השלטת, מפא"י. בעוד שסעיף 10 לחוק מאפשר לכל הורה לבחור את זרם החינוך שבו ילמד ילדו, ומחייב את המדינה לדאוג לכך שלתלמיד יהיה מוסד לימודים מהזרם הרצוי במקום מגוריו, החוק אינו מאפשר בחירה מעין זאת במחנות עולים ושם הונהג חינוך אחיד של המדינה, אשר לא תמיד התאים לרצונותיהם של ההורים. בעזרת חוק זה, חוייבו העולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו של המדינה ולא לבתי ספר פרטיים בהם הם היו מעוניינים. עיקר הביקורת בעניין זה היה על רקע דתי, דבר שאף הסתיים במשברים קואליציוניים.

[עריכה] חוקים משלימים

החוק נחקק בתקופת שיטת הזרמים בחינוך, כאשר כל הורה חוייב על פיו לבחור עבור ילדיו את אחד מהזרמים האידאולוגיים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. להשלמת חוק זה נחקק בשנת 1953 חוק חינוך ממלכתי שבא לבטל את הזרמים בחינוך, וליצור מערכת חינוך ממלכתית כפי שהיא קיימת עד היום.

[עריכה] השימוש בחוק

במהלך השנים שימש החוק את המדינה במאבקה נגד הורים אשר בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר אחר מזה שיועד להם על ידי מערכת החינוך ובעיקר כנגד הורים שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר כלשהו. כך למשל, כאשר הוקמו בתי הספר של רשת דרכי נועם, נשלחו מכתבי איום להורים על כך שהם מפירים את חוק לימוד חובה, ובמקרים מסוימים אף זומנו הורים לחקירה על הפרת החוק, למרות שלכל היה ברור שהילדים אכן לומדים.

חוק לימוד חובה הוא גם הסמכות החוקית לבקרה על חינוך ביתי במדינת ישראל.

[עריכה] יישום החוק

בשנת 1984 תוקן החוק ונקבע בו שחינוך החינם יחל מגיל שלוש. אולם יישומו של התיקון מעולם לא יצא אל הפועל, הוא נדחה שנה אחר שנה מסיבות תקציביות. הערכת משרד האוצר היא שעלות היישום היא כ- 900 מיליון ש"ח לשנה. בשנת 1999 הוכנס תיקון נוסף, לפיו תיושם הרחבת תחולת החוק באופן הדרגתי על פני תקופה של עשר שנים. גם תיקון נוסף זה מיושם באופן חלקי מאוד, בנימוק של חוסר תשתית מתאימה. היישום מתבצע באמצעות צווים, המוצאים מעת לעת ומפרטים את היישובים בהם יוחל החוק. הוצאת הצווים נעשית לאחר היוועצות עם וועדת החינוך והתרבות של הכנסת. הנתונים אינם מלאים אך נכון להיום, גם לפי התחשיב האופטימי ביותר, מיושם החוק רק על כרבע משנתון גילאי 3-4 לכל היותר.